את "אדום עתיק" צריך לקרוא לאט.. לגלגל את המלים והמשפטים על הלשון.. לחזור מעט אחורה ולקרוא שוב..
קודם כל – השפה – כבר מזמן לא קראתי ספר שנכתב בעברית כה משובחת.. ספר המכבד את הקורא(ת) גם כשהוא משתמש בעגה, וגם כאשר הוא מדבר בעברית של "אנו באנו" (סבא שלי, למשל).
ועוד קודם כל (לא ידעתי להחליט מה יותר חשוב)– ה"חלונות" לסיפורי עבר – של תחילת המאה הקודמת.. הסיפורים מ"פיהם" (או קולמוסם) של אנשי זכרון ואנשי תל-חי וכנרת, ובעיקר: קולן של הנשים.
וכמובן, סיפור המעשה עצמו, המסופר – בדרך כלל – בשני קולות, קולותיהם של רעננה בת ל.. ונכדה ל.. מראשוני ומקימי… , וקולו של בארי – אדריכל החולם להיות רוארק (משולב בעקרונות פאנג שווי) ונאלץ להתפשר על טעמם של לקוחותיו, ותקציבם.. והעצות שהם מקבלים מהחברים.. בארי שהוא אב ל.. ובעל לשעבר של ..
לו לא ידענו קרוא וכתוב – עד כמה היו נפשתינו עניות?
לו לא ידענו קרוא וכתוב – אלו זכויות היו נגזלות מאתנו?
לו לא ידענו קרוא וכתוב…
מוכתראן ביבי לא ידעה קרוא וכתוב, וצר היה עולמה עד מאד.
מוכתראן ביבי– נגזר עליה על ידי מועצת הכפר להיאנס על ידי בני השבט השכן, משום שלטענתם אחיה (בן ה-12) פגע בכבודה של בת השבט..
מוכתראן ביבי היתה צריכה למות; להתאבד מבושה.
מוכתראן ביבי לא ידעה שהחוק לצדה, כי לא ידעה קרוא וכתוב. מוכתראן ביבילא יכולה היתה לדעת אם העדות שמסרה במשטרה אכן נרשמה, כי נאמר לה להחתים את אצבעה על דף ריק, ולאחר מכן השוטר (המצדד במשפחת האנסים) ימלא את דפי העדות.
זה היה חלק משיטה שהשתכללה עם השנים, לשבור את רוחן של הילדות במפגש הראשון. "הוא פשוט אהב אותן ככה, אומללות ובוכיות."
ועוד ציטוט: " 'תפסיקי לבכות, מטומטמת. תגידי תודה לאבא'לה.' (מכל המנהגים הדוחים.. זה היה המקומם מכולם להתיחס לעצמו בגוף שלישי כאל "אבא'לה" של הילדות.) 'תגידי תודה שזה נגמר. וזה נגמר' אמר בקול שונה. 'היורשת שלך כבר פה.'"
ככה, די בהתחלת הספר "נזרקתי" לאקטואליה.. לדיונים ולמאמרים המלומדים יותר ופחות על הדרך לשבור רוחן של קורבנות כאלה ואחרות ..
ועל היכולת המופלאה להתגבר על הרוח השבורה ועל הכאב הפיסי והנפשי – ולנצח את … הדרקון..
למרוד במוסכמות – בצורך להכנע לגחמות ולגורל – כי כך זה מימים ימימה – פעם בשנה תועבר ילדה בין הגילאים שמונה ואחת עשרה לידי הדרקון, השוכן באי הדרקון שליד עיר האושר… להמשך קריאת בנות הדרקון – מרית בן ישראל
מומלץ לאלה שאינם מחפשים רק "קאנון" ו"ספרות מופת" (ושאר סופרלטיבים)
מומלץ לאלה שאוהבים ספרים הכתובים היטב, בשפה קולחת, מרתקים (במידה מסוימת) – כמוני, בקיצור
ראם מוחמד תומס, אסופי, הנע ונד בין מקומות ובתים זוכה במשחק "מי רוצה להיות.." בפרס הראשון, ומשמארגני המשחק מערערים על זכייתו ומבקשים לשלול אותה ממנו..
סיפורו של ראם מורכב מ- 13 סיפורים שכל אחד מהם מכיל בתוכו רמז לתשובה לאחת השאלות שנשאל במשחק.. והוא מסופר במשך לילה ארוך אחד לאשה אחת שבחרה להגן עליו מפני מארגני אותו משחק.
סווארופ מוביל את הקורא באותם אזורים בהודו שבהם בדרך כלל איננו מבקרים.. (לפחות לא בספרים אותם קראתי) – במשכנות העוני, ובמשכנות העוד יותר עוני… בשפה עשירה ובסיפור מרתק..
כפי שאמרתי – שווה
נער החידות ממומביי – ויקאס סווארופ. תרגום: סיגל אדלר. הוצאת אחוזת בית (347 עמודים)
הווארד בלזי מלמד בוולינגטון שבארצות הברית ולשם מגיע אויבו המר ביותר בעולם האקדמי – מונטי קיפס..
זהו הבסיס לספרה השלישי של זיידי סמית "על היופי"; בסיס מוצלח למדי שממנו ניתן להמריא לגבהים..
בנוסף למאבק האקדמי שביניהם, ישנו גם עניין הצבע – צבע העור.. בלזי לבן, אך נשוי לאשה שחורה, ויש באוניברסיטה שחורים ולבנים – סטודנטים, אנשי סגל וגם אנשי שירות, ובין אלה לאלה (לאלה) קיים מתח הגם שאינו מודגש..
אלא שלתוך אלה, לתוך האוירה המנומנמת של עיירת קולג', בחרה זיידי סמית להוסיף גם מתחים בתוך חיי הנישואין של הווארד בלזי ואשתו (וגם של זוגות אחרים מתוך הסגל האקדמי).. אלא שכאן כשלה בהבנה (ועל כן גם בתיאור) של הדינמיקה של חיי נישואין "ותיקים".
זהו.. נגמר… עם מין תחושה של – למה כבר עכשיו? (וזה קורה לי לא מעט עם ספרים שכאלה)
אוסקר של הוא ילד בן תשע שאביו נהרג בהתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי בניו יורק.
אוסקר הוא ילד קצת אחר, שונה, ובעיקר בודד..
אוסקר מנסה להגן על אמו מפני הכאב, ומחביא מפניה את המשיבון עם ההודעות האחרונות שאביו השאיר, כאשר צלצל לפני מותו.
אוסקר גם חרד באופן מיוחד, והוא "ממציא" דברים רעים שקורים לקרובים לו, כשהם מאחרים להגיע או להתקשר.
אוסקר גם ממציא המצאות מיוחדות שנועדו להקל על כל מיני היבטים של החיים, כמו אוטובוס ארוך במיוחד שאפשר להכנס אליו בתחנת העליה, וללכת עד לדלת שבתחנת הירידה..
אוסקר הוא אחד המספרים בספר.
מספרת אחרת היא סבתו.. שאבדה את בנה, אביו של אוסקר.. ולפני כן אבדה את כל משפחתה בדרזדן..