ספר מתח טוב, לטעמי, ניכר בשתי תכונות עיקריות: האחת – היותו מהפך דפים, כזה שאי אפשר להניחו מן היד אפילו לרגע; והשניה – שיפתיע אותי בפתרון שלו.
ובכן – "המטופלת השקטה" עונה, בחלקו המאוחר יותר על התוכנה הראשונה (עד כשליש מן הספר תהיתי אם עלי להמשיך, אלא שחזקה עלי המלצתו של מי שהפקיד בידי את הספר, ולכן לא ויתרתי), ובאופן מוחלט על התכונה השניה; אין שום דרך שיכולתי לנחש מה יהיה הפתרון המתיר את כל התהיות בסופו של הספר (למרות הרמזים הפזורים לכל אורכו, רמזים שרק בדיעבד אני יודעת לקרוא).
ובכן – תיאו פייבר, פסיכולוג, המספר בגוף ראשון, למעט קטעים מסויימים, ביקש והתקבל לעבוד במוסד לחוסות פגועות נפש, ויתר על קריירה מזהירה אפשרית במקום אחר, משום שחולה אחת – אלישיה ברנסון – סיפורה ריתק אותו.
אלישיה ברנסון היתה פעם ציירת מפורסמת ומוצלחת, היתה נשואה לצלם אופנה מצליח, ואהבה גדולה היתה ביניהם, ולכן כשרצחה את בעלה ביריות רובה, כפות לכסא במטבח, לאף אדם לא היה מובן על מה ולמה. אלישיה ניסתה לפגוע בעצמה, ולא לגמרי הצליחה, ושקעה בשתיקה מוחלטת.
הרוצחת השותקת נשפטה ונכלאה במוסד לפגועות נפש, שם המשיכה לשתוק ולא לתקשר עם אף אדם, מטפלים, רופאים, אחיות, מרפאות בעיסוק כזה או אחר. לא דברה עם איש במלים או שמחוות כלל.
ושוב חלפה שנה עברית, ושוב, כמנהגי, בחרתי את עשרת ספרי המקור שהכי אהבתי השנה. הבחירה היתה קשה, משום שהיו יותר מעשרה ספרים שרציתי לכלול ברשימה – אבל המכסה נקבעה, ואני לא מתווכחת עם עצמי.
השנה גיליתי לא מעט סופרות חדשות (וגם סופרים, אבל סופרות יותר) וגם אם לא כולן נכללו ברשימה, אין בכך כדי להעיד על טיב הספרים, רק על קוצר היריעה.
ואלה הם – עשרת ספרי המקור "הכי" לשנת תשע"ט (המיקום ברשימה נקבע על פי סדר הקריאה בלבד, ואין לו שום משמעות מעבר לכך):
על מקומה של אשה אחת (שיש עוד הרבה כמותה) בין ילדה שטרם נולד, אך כבר מכתיב את מעשיה וכופה עליה בעצם קיומו הפוגה בחיים, לבין אביה – הנוכח-נעדר תמיד בחייה.
"כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש, לור. מפחיד אותי לחשוב איך העולם הזה עוד נשאר עומד. בימים האחרונים גיליתי שכולנו משק כנפיים קטן של פרפר. שכל נשימה שלנו, כל בחירה דפוקה שלנו, תהדהד אצל הנכדים שלנו, שזרעי הפורענות טמונים במקומות שאנחנו אפילו לא מודעים להם. …" (עמ' 132)
דניאל אוסטר, גיבור הספר המספר את כולו בגוף ראשון, הצליח להרגיז אותי כמעט מתחילת הסיפור; לא הצלחתי, בשום צורה ודרך, להבין את מניעיו. כשספר נכתב בגוף ראשון, נוטה הקורא/ת לסוג מסוים של הזדהות עם המספר/ת; ב"החלון והמדרגות" לא הצלחתי להזדהות אפילו קצת.
להיפך, לא חדלתי להתרגז ולקוות שדניאל אוסטר דנן "יקח את עצמו בידיים" ויחזור למסלול חייו "הנורמטיבי". אחרי הכל, כולנו עברנו אותו תהליך סוציאליזציה, ובעיני כולנו יש מה שהוא "נורמטיבי" ומה שהוא לא.
דניאל אוסטר הצעיר, רק בן 29, בנו של פול אוסטר המנוח (לא, לא הסופר, אם כי הספר הזה, כך הבנתי, נכתב באיזושהי זיקה או מחווה לפול אוסטר הסופר, ועל-כן חובבי אוסטר, שאני פחות נמנית עליהם, ימצאו שם אולי מפתחות ורמזים שאני לא מצאתי), מחליט יום אחד לשנות את חייו.
מין משבר גיל ה- 30 המתקרב שכזה.
הוא מתפטר ממקום עבודתו הקבוע, ומתחיל לתכנן את שארית חייו, בהתחשב בסכום הכסף שיעמוד לרשותו למשך זמן מסוים, שיקבל עם סיום העבודה.
הספר נחשב אייקוני בזמנו, אבל איכשהו, עם השנים, נשאר חקוק בעיקר בלבם וזכרונם של אוהדי אטווד האדוקים.
ב-1990 נעשה סרט על פי הספר, שלא זכה להצלחה גדולה, או לשבחים מרובים, ועל כן נשכח מלב.
(ראיתי את הסרט, פעם, והוא בהחלט מומלץ.)
ואז, בשנת 2016, שלושים שנים לאחר צאת הספר, כשהעולם כולו עבר שינויים טכנולוגיים, פוליטיים ועוד ועוד, פרצה סדרת הטלוויזיה, המבוססת על הספר, תוך התאמות (גאוניות, יש לציין) לתקופתנו, והרחבת הסיפור המקורי, מעבר לעדותה של ג'ון, המוכרת לנו גם בשם שלפרד, השפחה המספרת את סיפורה על גבי קלטות שנמצאו בשלהי המאה ה-22, והיוו בסיס למחקר על תקופת גלעד.
הצלחת סדרת הטלוויזיה הולידה, מטבע הדברים, עונות המשך; לסיפור בעונות אלה לא היה בסיס בספרה של אטווד, ולמרות הצלחתן של שתי העונות הנוספות, ולמרות שלאטווד היתה איזו דריסת רגל באזור התסריט (ואפילו תפקיד אורח באחד הפרקים), משהו היה חסר לאורך כל הדרך. כל זה במאמר מוסגר, משום שביקורת זו אינה עוסקת בסדרת הטלוויזיה, אלא בספר החדש שזה עתה יצא לאור – "העדויות" – The Testaments.
בבואה לכתוב את "העדויות" עמדו בפני אטווד מספר מכשולים; האחד – למרות שקוראיה הפצירו בה לאורך השנים, כך על פי עדותה, לספר עוד מקורותיה של ג'ון, הלא היא שלפרד, הרי שאותם קוראים וקוראות, או רובם לכל הפחות כבר הספיקו להתעדכן בקורותיה של שלפרד, ג'ון, דרך התפתחות העלילה בסדרת הטלוויזיה, ואין שום סיבה, וודאי לא לסופרת מצוינת כאטווד, לחזור ולספר במילותיה היא אותו הסיפור בדיוק.
בנוסף, אטווד בחרה, כך היא אומרת, לסיים את "סיפורה של שפחה" בסוף פתוח והותירה לכל קורא וקוראת לבחור את הסיום המתאים בעיניהם לסיפור.
21.9.19 – 20:30 – רישומים
מוזיקה קאמרית ישראלית מאת איל אדלר, שי כהן, עודד אסף, מרק קופיטמן, יחזקאל בראון.|
ברכה קול, מצו סופרן. עמית דולברג, פסנתר. יוני גוטליבוביץ', צ'לו
גלריה מיזנה בלומנטל – מוזיאון תל אביב לאמנות
שד' שאול המלך 27, תל אביב
21.9.19 – 21:00 – מיקיס תאודורקיס: זורבה היווני
מקהלת הקיבוץ הארצי
מנצח – יובל בן עוזר
אלט – אפרודיטי טסיטסו-קמפלי
נגן בוזוקי – ישראל יפרח
מספר – ירון אנוש
הסינפונייטה הישראלית באר שבע
המשכן לאמנויות הבמה – שדרות רגר 41, באר שבע
ספר מתח טוב, לטעמי, ניכר בשתי תכונות עיקריות: האחת – היותו מהפך דפים, כזה שאי אפשר להניחו מן היד אפילו לרגע; והשניה – שיפתיע אותי בפתרון שלו.
"כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש, לור. מפחיד אותי לחשוב איך העולם הזה עוד נשאר עומד. בימים האחרונים גיליתי שכולנו משק כנפיים קטן של פרפר. שכל נשימה שלנו, כל בחירה דפוקה שלנו, תהדהד אצל הנכדים שלנו, שזרעי הפורענות טמונים במקומות שאנחנו אפילו לא מודעים להם. …" (עמ' 132)
הספר "