כבר מזמן לא התרגזתי כל כך על גיבור/ת ספר; כזאת שאת מנסה להזדהות אתה, כי היא כל כך מזמינה, כי הכתיבה כל כך משכנעת (זוכרות את הומברט הומברט? אז משהו כזה), אבל אז את לוקחת צעד אחד אחורה, או החוצה, וממש מתרגזת עליה, על פקד סיגל שמש-לוין ממשטרת גבעתיים, גיבורת הספר החדש (ועל פי ההבטחה על גב הספר – הראשון בסדרת ספרים) של אילה בן-פורת. מתרגזת, כי למה היא מתנהגת ככה? איך היא מרשה לעצמה לאַין כמעט את כל מה שהיא כשהיא נבלעת בעבודתה. כאילו כל העולם מסביב לא קיים.
פקד סיגל שמש-לוין נמצאת בסערת רגשות מסוימת בתוך תחנת המשטרה בה היא עובדת; המפקד שלה במשך כך וכך שנים, זה שהייתה ביניהם הבנה מלאה וסימביוזה מצוינת, הועבר מתפקידו בשל התנהגות שאינה הולמת, ובמקומו הגיעה מפקדת חדשה (טוב, אצלה יש פחות סיכויים להתנהגות בלתי הולמת), וכל האווירה בחדר המפקד השתנתה, ומשימות וחקירות חולקו מחדש.
פקד סיגל-שמש לוין נתבקשה לעיין בחמישה תיקי נעדרים, שנותרו פתוחים כבר מספר שנים, וצריך לעדכן, או לבדוק מה ניתן, אם ניתן לעשות בהם. תיק אחד תפס את עיניה; אשה אחת, יפית נעים, נעלמה יום אחד ומאז לא נודעו עקבותיה. אשה צעירה, יחסית, אם לשני ילדים, נשואה. לא הגיעה לעבודה יום אחד, ואף אחד לא יכול היה להצביע על איזשהו אירוע שקדם להיעלמות, משהו שיכול לרמז על הסיבות להעלמותה. יום אחד היתה שם, הכינה אוכל לילדים, יצאה לעבודה, חזרה, ולמחרת נעלמה.
“Look around at any seaside beach in summer,” she had said, “and there’ll be a hundred pedophiles enjoying themselves in their natural hunting ground.” (pp. 54)
שוב קייט אטקינסון בספר שבו עולה הסחר בנשים, בילדים וילדות, ובאלימות כלפי חסרי ישע בכלל. ושוב ג'קסון ברודי, בפעם החמישית. יותר נינוח, פחות רעב, יותר מפוקח. וגם – פחות נוכח בסיפור, אם כי עדיין בהחלט יש לו תפקיד בעלילה, אם כי לא כגיבור הראשי.
וזאת ההפתעה הראשונה הנכונה לקורא/ת; ספר בסדרת "ג'קסון ברודי" שהוא אינו הגיבור הראשי, אלא רק דמות מרכזית אחת, מתוך מספר דמויות.
גם דרך הסיפור שונה מן הסיפורים הקודמים בסדרה; הסיפור נפרס לעיני הקורא/ת לא רק מתוך סיפורו של ברודי, אלא כל פרק מלווה דמות אחרת, כשלעתים הדמויות נפגשות, ושוב נפרדות.
כל פרק נפתח במצב עניינים מסוים, פתרון שהתהווה לעניין שהובא בפרק קודם או בפרקים קודמים, וכדי לפוגג קצת את המתח בו נמצא/ת הקורא/ת, מובא קודם כל הפתרון, ורק אחר כך מותווית הדרך שבין סוף הפרק הקודם לתחילת הפרק הבא.
הפתעה נוספת היא כי הקורא/ת מתוודע/ת כבר בחלקו הראשון של הספר למקומן של הדמויות בסקאלת הטוב והרע; די מוקדם ניתן לדעת מיהם הנבלים העיקריים בסיפור, וכל שנשאר הוא רק לדעת איך יבואו (אם יבואו) רשעים על עונשים, ומה יעלה בגורלם של התמימים והחפים מכל עוון, ומי ישלמו את מחיר הנזק המשני, רק משום שהיו שם, בסביבה, כשכל מיני ארועים החלו סביבם.
"עלי להודות שאיני יכול להבין מדוע כך דרכו של עולם, שהנשים באות ואוחזות בחוטמינו לנהוג אותנו לאשר תחפוצנה, ועל שום מה תופסות אצבעותיהן את החוטם בזריזות שכזהת, משל היה ידית של קומקום? אולי אצבעותיהן נבראו ככה, ושמא חוטמינו הם שאינם ראויים לטוב מזה. …" (עמ' 30)
אם יש את נפשכם ונפשכן לדעת איך נראו החיים הכפריים באוקראינה של המאה ה- 19, אלה הסיפורים שצריך וכדאי לקרוא. צריך להתרווח בשקט, לפנות זמן, ופשוט ליהנות מתיאורי הנוף והאווירה, האנשים ומה שמסביבם, האצולה הכפרית, המשרתים, נושאי המשרות למיניהם, משק החי, והכל הכל בשפה עשירה ונפלאה, הכל קורם עור וגידים (וריחות, וטעמים של ארוחות נפלאות ובלתי נגמרות) מול עיני הקורא/ת.
ששה סיפורים בספר, וכולם משעשעים, נינוחים, מצחיקים, מאיימים, באווירה נינוחה. הסיפור לא חשוב כמעט כלל, את הסיפור אפשר לכתוב בשתי פסקאות; התיאורים מחיים את החיים של פעם.
העולם הזה של מזרח אירופה, שנעלם זה מכבר, הזכיר לי את הקריאה ב"תשמעו סיפור" של יצחק בשביס זינגר, והפעם מן הצד של "הגויים".
"אימהות סיניות מאמינות שילדים בוחרים את תכונותיהם ברחם. החכמים משקיעים כדי לבחור את התכונות הכי טובות. הסתומים מתבלבלים בקלות ונרדמים. כעונש על עצלנותם הם מקבלים את התכונות הכי גרועות." (*)
גיבורת הספר, המספרת, שאיננו יודעות את שמה עד סופו של הספר, מאמינה שהיא מן הסתומים, או, לפחות קרובה לשם; היא פרשה מן הדוקטורט שלה בכימיה, ועתה מתפרנסת, באופן זמני שנראה די קבוע ממתן שיעורים פרטיים לסטודנטים. שיעורים במתמטיקה, כימיה ופיזיקה. כי, למען האמת, היא לא ממש טפשה או סתומה. היא חכמה למדי, או לפחות למי שאינה מבינה בכימיה, כמוני, היא מצליחה להבהיר מושגים עלומים בשפה נהירה וברורה.
גיבורת הספר, שאין אנו יודעים את שמה, חיה פעם עם דוקטורנט אחר לכימיה, אריק שמו, שדווקא לא פרש מן הלימודים, אלא המשיך עד להשלמתם, ואף התקבל לעבודה באיזו אוניברסיטה, והיא בחרה לא ללכת עימו. היא גם סירבה לכל הצעות הנישואין שלו.
אם כי הם נראו, מלכתחילה, כאילו נועדו זו לזה.
"כל הקומדיות נגמרות בנישואים. כל הטרגדיות נגמרות במוות. אבל מה עם כל שאר הדברים באמצע? החיים קורים באמצע, שמעתי מישהו חכם מאוד אומר. "(*)
תלמה, אשה צעירה, או לא כל כך צעירה, הכל בעיני המתבונן/ת, רווקה, דתיה, בתולה. דחויה במידה מסוימת, לפחות על פי הרגשתה. הפחות מוצלחת מבין הדודניות, פחות יפה, פחות חכמה, התחילה לדבר יותר מאוחר. בתה של הבת הפחות מוצלחת מבין שתיים. מלאה ברגשי נחיתות והתרסה כלפי העולם.
פעם, כשהיתה בת חמש, אמר חנן, עוד בן דודה, שבין שתיהן, היא ונילי, בת דודתה, היא היפה יותר, ומאז נקשרה נפשה בנפשו, ונדמה לה שגם נפשו בנפשה, אבל הוא לא עושה שום מהלך שיאשש את מה שהיא מרגישה.
"אלוהים, כמה זה מבזה להודות ברצונות שלך. זה הופך אותך לחיה. אסור שיהיו לך תאוות אף פעם. משום סוג שהוא. אסור לך להתאוות למאכל. לגבר. לחברות. לגוף. לחיים. לריח. אסור לך לרצות שום דבר, אף פעם. לעולם." (עמ' 25)
סבתה, אם אמה, מתה. היא היתה היחידה שאימצה אותה אל לבה, ולא מצאה בה כל פגם, אפילו בהשוואה לנילי הכה מוצלחת. נילי, שהיא כבר מפקחת במשרד החינוך, בעוד תלמה היא "רק" מורה להיסטוריה באולפנה, וגם מתלמידותיה היא חוששת. סבתה שהיה משהו מוזר, לעיתים, בהליכותיה, אבל היתה היחידה שלא שפטה, ולא ביקרה, רק אהבה אותה ללא תנאי.
בסוף חודש יוני בשנת 2018, שנה לפני ששקעתי בקריאת הספר הזה, בקרתי ביוון, באי לסבוס. הגעתי ללסבוס, משום ששמעתי על מסירותם הרבה של תושבי האי היפה הזה לפליטים שעברו באי, איך פתחו את בתיהם ולבם בפניהם, עת עברו שם בדרכם לאירופה, ואיך בעקבות גל הפליטים הצטמצמו מאד ביקורי התיירים באי. חשבתי שזו חובתי המוסרית להחזיר להם מעט מן המעט שנגרע מחלקם, על ידי כך שאת חופשתי אעשה בלסבוס.
בחרתי לשהות במלון מסוים, שהתיימר להיות על שפת הים, ובפועל היה מרוחק ממנו כמעט קילומטר שלם, וכשהגעתי אליו התברר כי אני הדיירת היחידה בו, וכי המלון נמצא מחוץ לעיירה ואפילו חנות מכולת לקנות בה דבר מה לאכול או לשתות אין למצוא בטווח הליכה. היה כמעט קיץ, והיה כבר די חם, והייתי אחרי שעות מרובות בטיסות ובדרך, ועל כן בחרתי לעזוב את המלון, ולעבור למלון אחר, כזה שנמצא בתוך העיירה.
המלון אליו עברתי נקרא The Schoolmistress with the Golden Eyes, שם ציורי ויפהפה, ממש כמו הנוף שנשקף מן המרפסות שבשתי קומותיו, ושם התברר לי כי המלון נקרא על שם ספר שנכתב פעם על ידי בן המקום, והבטחתי לעצמי להשיגו בשובי ולקראו.
ובסופו של דבר – כך עשיתי.
הספר הנפלא והיפה הזה, יש בו שתי תמות מרכזיות: האחת – הספר נושא את בשורת הנגד למלחמות, כל המלחמות, בין עמים, בין מעמדות, בין גזעים. כי תמיד, תמיד בסופה של המלחמה יהיו המתים והפצועים והכאב, האלמנות והיתומים, הנשים והנערות והילדות האנוסות, הרכוש שנעלם, ותמיד יהיו אלה שבשם אידיאלים נעלים כאלה או אחרים יבקשו מזור לנפשם בעוד ועוד מלחמות ונקמות וחוזר חלילה; וכמובן, תמיד יהיו אלה שירוויחו מקיומה של המלחמה, והונם יגדל וחייהם ישתפרו לבלי הכר.
"הכול נחת עלי מוקדם מדי, מהר, בלי נשימה. קיץ שרבי. החזאים אמרו שאוגוסט צפוי להיות חם מהרגיל לעונה. טקס סיום התיכון שבו אנישוב נואמת אחרי ראש העיר בשמה של שכבה שלמה, ומחנה קיץ אחרון בצופים שאליו לא הצלחתי לצאת, משום שהגיע מועד הגיוס לצבא, 30 ביולי. עשרה ימים אחרי הבגרות האחרונה." (עמ' 20)
הרבה תוכניות היו לה לחיים, לאיה לוין; ככה זה כשאת בת שמונה-עשרה, וכל החיים לפניך, וכל החלומות בהישג יד, או כך נדמה. "מורעלת" כמו לא מעט בני שמונה-עשרה התגייסה ממש במועד, עם טירונות מקוצרת ו"טסה" לקורס מדריכות חי"ר, שצריך להיות בעלת כושר גופני מצוין, ולא פחות מכך, כושר נפשי. שצריך לדעת להתמודד עם שעות שינה חסרות, עם נשק צמוד, עם מדריכות (ומדריכים) שרק אחרי שנים אפשר יהיה להבין עד כמה מגוחכת התנהגותם, אבל עכשיו, בתחילת השירות הצבאי, הם סגני וסגניות אלוהים לפחות.
אחרי הצבא התכוונה, כנראה, להיות עם אלון, בן זוגה, ואולי לנסוע ללונדון ללמוד.
החיים היו מלאי הבטחות וחלומות ואפשרויות.
השנה 1991. שלהי האינתיפאדה הראשונה. המתח עדיין קיים, בעיקר בשטחים, אבל לא רק. אי אפשר לדעת מאיפה תגיע הדקירה הבאה, או הדריסה הבאה, אם יגיעו. אבל צריך להיות ערניות, כל הזמן.
כבר מזמן לא התרגזתי כל כך על גיבור/ת ספר; כזאת שאת מנסה להזדהות אתה, כי היא כל כך מזמינה, כי הכתיבה כל כך משכנעת (זוכרות את הומברט הומברט? אז משהו כזה), אבל אז את לוקחת צעד אחד אחורה, או החוצה, וממש מתרגזת עליה, על פקד סיגל שמש-לוין ממשטרת גבעתיים, גיבורת הספר החדש (ועל פי ההבטחה על גב הספר – הראשון בסדרת ספרים) של אילה בן-פורת. מתרגזת, כי למה היא מתנהגת ככה? איך היא מרשה לעצמה לאַין כמעט את כל מה שהיא כשהיא נבלעת בעבודתה. כאילו כל העולם מסביב לא קיים.
“Look around at any seaside beach in summer,” she had said, “and there’ll be a hundred pedophiles enjoying themselves in their natural hunting ground.” (pp. 54)
"עלי להודות שאיני יכול להבין מדוע כך דרכו של עולם, שהנשים באות ואוחזות בחוטמינו לנהוג אותנו לאשר תחפוצנה, ועל שום מה תופסות אצבעותיהן את החוטם בזריזות שכזהת, משל היה ידית של קומקום? אולי אצבעותיהן נבראו ככה, ושמא חוטמינו הם שאינם ראויים לטוב מזה. …" (עמ' 30)
"אימהות סיניות מאמינות שילדים בוחרים את תכונותיהם ברחם. החכמים משקיעים כדי לבחור את התכונות הכי טובות. הסתומים מתבלבלים בקלות ונרדמים. כעונש על עצלנותם הם מקבלים את התכונות הכי גרועות." (*)
תלמה, אשה צעירה, או לא כל כך צעירה, הכל בעיני המתבונן/ת, רווקה, דתיה, בתולה. דחויה במידה מסוימת, לפחות על פי הרגשתה. הפחות מוצלחת מבין הדודניות, פחות יפה, פחות חכמה, התחילה לדבר יותר מאוחר. בתה של הבת הפחות מוצלחת מבין שתיים. מלאה ברגשי נחיתות והתרסה כלפי העולם.
בסוף חודש יוני בשנת 2018, שנה לפני ששקעתי בקריאת הספר הזה, בקרתי ביוון, באי לסבוס. הגעתי ללסבוס, משום ששמעתי על מסירותם הרבה של תושבי האי היפה הזה לפליטים שעברו באי, איך פתחו את בתיהם ולבם בפניהם, עת עברו שם בדרכם לאירופה, ואיך בעקבות גל הפליטים הצטמצמו מאד ביקורי התיירים באי. חשבתי שזו חובתי המוסרית להחזיר להם מעט מן המעט שנגרע מחלקם, על ידי כך שאת חופשתי אעשה בלסבוס.
"הכול נחת עלי מוקדם מדי, מהר, בלי נשימה. קיץ שרבי. החזאים אמרו שאוגוסט צפוי להיות חם מהרגיל לעונה. טקס סיום התיכון שבו אנישוב נואמת אחרי ראש העיר בשמה של שכבה שלמה, ומחנה קיץ אחרון בצופים שאליו לא הצלחתי לצאת, משום שהגיע מועד הגיוס לצבא, 30 ביולי. עשרה ימים אחרי הבגרות האחרונה." (עמ' 20)