קרב טרפלגר נערך באוקטובר 1805 ליד חופי דרום ספרד בין כוחות הצי הצרפתי בפיקודו של האדמירל פייר וילנב לבין כוחות הצי האנגלי בפיקודו של האדמירל הוריישו נלסון. האדמירל נלסון נהרג במהלך הקרב, וצרפת נחלה תבוסה; סוכלה כוונתה לפלוש לבריטניה, הצי הצרפתי הושמד ותוצאות הקרב הבטיחו את עליונותה הימית של אנגליה.
ומה היה קורה אילו בנוסף לכוחות הימיים והרגליים, התותחים, החרבות, הפצצות, הרובים, מה היה קורה לו בנוסף לאלה היה לשני הצדדים גם כח אווירי?
נעמי נוביק ב"דרקון הוד מלכותו" הוסיפה לשני הצדדים (כמו גם לשאר המלכויות, הקיסרויות וצבאותיהם) גם כח אווירי. כי בספרי פנטזיה אפשר להוסיף ולהרחיב, לכתוב על מה שהיה ומה שיכול היה להיות.
ולא סתם כח אווירי; במקום מטוסים ציידה נוביק את הצבאות בדרקונים, דרקונים מסוגים שונים, שלא רק ידעו לעוף ולסייע לכוחות הים והיבשה, אלא אף ידעו לדבר בשפות שונות (תלוי היכן היתה הביצה עד שבקעה, והיכן בקעה), להביע רצונות, ובעיקר – להיות קשורים בעבותות לאדם ש"החתים" אותם, האדם הראשון שפגשו עם בקיעת הביצה.
משום כך לכל ביצת דרקון הוצמד מי שאמור יהיה להיות הקפטן של הדרקון לכשיגיח לאוויר העולם, וצריך היה להקפיד על כך הקפדה יתרה.
שלושה זוגות בפרברים – סם וקלמנטיין, שיש להם שתי בנות, אריקה, חברת ילדות של קלמנטיין ואוליבר, וזוג
השכנים של אריקה ואוליבר – ויד וטיפאני, שיש להם ילדה אחת, דקוטה (חביבה עלי במיוחד, משום שהיא קוראת אדוקה של ספרים, כבר
בגילה הצעיר).
שלושה זוגות, ומשהו שקרה ב"יום של הברבקיו", יום שהתחיל בפגישה שנקבעה בין סם וקלמנטיין לבין אריקה ואוליבר, לשיחה על משהו
חשוב, המשכה בהזמנה אגבית של ויד לארוח שני הזוגות לברבקיו בחצר האחורית של ביתו, ומשהו שקרה שם, שמעיב על ההווה המתמשך,
ומעיב על הקשרים שבין הזוגות ובתוך המשפחות עצמן.
קלמנטיין וסם, למשל, שיש להם שתי בנות וחיי נישואין קצת משמימים, קצת שגרתיים. הוא עוסק בשיווק, היא צ'לנית המנסה להתקבל
לתזמורת, ובינתיים מחלטרת בחתונות ומלמדת תלמידים. שתי הילדות חמודות, כמו רוב הילדות, מכמירות לב לעתים, משוש חייהם של כל
הסובבים. אבל השחיקה המתמדת כבר שם.
"היא תהתה עכשיו אם הסימנים כבר היו שם. נכון שהיא וסם הצחיקו זה את זה, היתה להם תשוקה (בעבר לפחות, לפני הילדות),
היה להם כיף, אבל הקשר שלהם לא היה חזק מספיק לעמוד במבחן אמיתי אחד. חיי הנישואים שלהם היו חלושים. עלובים. חיי נישואים
מחנות הכול בדולר." (עמ' 210)
עד שבא "היום של הברבקיו", ומה שקרה בו טלטל אותם וזעזע אותם כל כך, שכלל לא ברור אם יוכלו להשאר יחד, ובינתיים הם מהלכים על
קצות האצבעות כשהם זה בחברתה של זו, נזהרים לא לזעזע עוד קצת, כי אז הכל יכול להתפרק. לא שואלים, כי אולי התשובה תכאיב, אולי
יהיה בה סוף פסוק, סוף הנישואין.
"… כל הנערים והנערות האלה… חושבים שהם יודעים הכל על העולם, מוּנעים על ידי ההורמונים שלהם ומקווים רק לצלוח את שנות התיכון עם כמה שפחות מבוכות חברתיות. …" (עמ' 62)
רובנו היינו כאלה, בגיל העשרה. ידענו הכל ואי אפשר היה לחדש לנו שום דבר על החיים. ידענו בדיוק איך דברים צריכים להיות, ואיך לתקן מה שמקולקל, איך צריך להתנהג בכל דבר ועניין (גם אם לא היה לנו מושג ירוק על ענייני הריון ולידה, למשל; דעות היות לנו), ואם רק היו נותנים לנו, העולם היה יכול להיות מקום טוב יותר. בגיל עשרים וקצת זה עובר, הבטחון הזה בידע הכללי. ואחר כך, ככל שהתקדמנו בגיל ובחיים הבנו כמה מעט אנחנו יודעות וכמה מורכב העולם מסביבנו, ואיך הכל נצבע בגוונים של אפור, ואין כמעט שחור ולבן.
גם איה קריניצקי היא נערה כזאת, שיודעת הכל, ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות ואיך להתנהג. בת טובים (ככה קוראים לנערות ממשפחות בורגניות), שרק לאחרונה גילתה את מרד הנעורים והחלה להסתובב עם חברים פחות ראויים בעיני הוריה ("פושטקים" היו קוראים להם פעם), בעיקר אמה, כאלה שנעדרים מבית הספר לעתים תכופות, כאלה המושכים אותה לכל מיני מקומות שפעם לא הכירה. ההורים בוודאי לא מכירים. אבל היא בת שש עשרה, והם מוכרחים לסמוך עליה, קצת. כי מה כבר יגידו? איזה כח יש להם עליה? בדרך כלל התקופה הזאת עוברת ונשכחת (או מודחקת) והכל שב למקומו בשלום, עם קצת צלקות וקצת שריטות; לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו.
"… חשבתי שבלי צ'יק לא הייתי חוווה שום דבר מהדברים האלה באותו קיץ ושזה היה קיץ נהדר, הקיץ הכי טוב אי-פעם, ועל הכול חשבתי בזמן שעצרנו את הנשימה והבטנו למעלה, מבעד לנצנוץ הכסוף ולבועות המים, היכן ששני שוטרים במדים רכנו אובדי עצות מעל שפת הבריכה ודיברו זה עם זה בשפה דוממה ורחוקה, בעולם אחר – והייתי מאושר נורא. כי אמנם אי אפשר לעצור את הנשימה לנצח, אבל אפשר להחזיק אותה לא מעט זמן." (עמ' 216)
הספר הזה הוא ספר מסע; לא מסע נינוח של אנשים מבוגרים, דוגמת "שלושה בסירה אחת" או "מסעותי עם דודתי" או אפילו "המסע הבלתי סביב (בעליל) של הרולד פריי" (אם כי כאן המסע היה קצת פחות נינוח), כזה שבו עובר הגיבור ממקום למקום, פוגש אנשים, נח קצת, ממשיך הלאה, עוצר שוב, פוגש עוד אנשים, לכל אחד מהם סיפור משלו, כזה המאפשר מנוחה מן המסע וחוזר חלילה; כאן המסע הוא אכן בין מקומות, כשכלל לא בטוח מהו יעדו, או לפחות מהו הכיוון, וגיבורי המסע הזה הם שני נערים בני ארבע עשרה.
הספר הזה הוא (סוג של) ספר נוער, משום שגיבוריו הם שני נערים, בני ארבע עשרה, שכמו כל הנערים בגיל הזה הם כבר יודעים הכל יותר טוב מהמבוגרים, ובעצם אינם יודעים הרבה; שכמו נערים אחרים בגילם הם מתחילים לגשש אחר האפשרות של אהבה ראשונה; שכמו נערים אחרים בני גילם תוהים באשר למעמדם בקרב בני גילם מן החֶברה הקרובה; שכמו נערים אחרים בני גילם בעיקר מבולבלים.
הספר הזה מתרחש בגרמניה. לא גרמניה של רוב הספרים שקראנו עד כה – זו של מלחמת העולם השניה (בעיקר) או הראשונה, או בין המלחמות, אלא גרמניה של כאן ועכשיו, זו שאנשיה עסוקים בעיקר ביום יום, דאגות פרנסה,חינוך, ואין בה כמעט אזכור למקומה בהיסטוריה.
"הנה, ככה הכול מתחיל, חשב, כשאדם עומד ריק. לא עוד מורה, לא עוד תלמיד, לא עוד נוכח, לא עוד בעולם, ולא נותר לו דבר מלבד להיות. זו ההתחלה, קפה אישון לילה ואחריו הדלת הנפתחת, וטיפות הגשם על הגוף וההליכה תחת האור הכתום שעוטף את הכול, הלאה, אל הנקודה שבה נגמר היישוב ומתחיל הפרא." (עמ' 9)
פעם, לפני כך וכך שנים הופיעה כתבה בעיתון "הארץ" כך נדמה לי, וסיפרה על מין מרתון כזה של סוף שבוע ארוך ובו מתכנסים אנשים למין סשן מורכב שבו "מדריכים" מורים להם מה לעשות, והם עושים, הם מתבקשים לשתף בכל מיני עניינים פרטיים לגמרי אנשים אחרים שהם זרים גמורים, הם מתבקשים (את זה איכשהו לא הצלחתי לשכוח אף פעם) לאכול תות שדה. אחד. במשך ארבע דקות!
שמעם של סופי השבוע הללו עבר מפה לאוזן, ואחר כך הופיעו מומחים לבריאות הנפש וניתחו את מה שעובר בסדנאות כאלה על אנשים בריאים בנפשם, ומה קורה למי שאינו לגמרי בריא בנפשו ומי שמעורער קצת יותר; המאמינים שיצאו בעיניים זוהרות מן המרתונים האלה היללו ושיבחו, אלה שנפגעו הלכו ונשכחו.
אחר כך היתה אופנת ה- איי.אם, ופגשתי לא מעט "מאמינים" שניסו לשכנע אף אותי להצטרף (מה אכפת לך? בואי רק לשמוע..), והיה "הפורום", והיו עוד כל מיני היוועדויות שכאלה, למי שמחפשים תשובה ולא מוצאים, ובכל פעם קראו לזה בשם אחר, והיו אנשים שנשכרו מההשתתפות בסדנאות אלה או אחרות, והיו כאלה שעזבו אחרי זמן, ולעיתים, ממרחק הזמן והשנים החלו להכות על חטא. ובעצם, אם נביט סביבנו, גם כיום ישנם מורי דרך כאלה או אחרים האוספים סביבם אנשים המאמינים בדרכם, ואלה מגייסים עוד מאמינים, וכך הולכת הקהילה וגדלה. לעתים מתפרקת, לעתים מתברר כי מורה הדרך היה בעצם שרלטן, לעתים הקהילה ממשיכה עוד ועוד.
וויד, איש אחד ההולך ומאבד את זכרונו. הוא רק בשנות החמישים לחייו, הוא זוכר, לעתים, איזה יום היום, או היכן הוא גר, בדרך כלל לא. הוא שוכח אפילו איך לאכול, איך ללעוס, איך לצחצח שיניים. הוא יודע שישנה אן, והיא אוהבת אותו והיא שם. הוא עוד זוכר את שמה. הוא זוכר כאב, כאב עמום שאינו יודע את מקורו, אבל הוא שם, כל הזמן.
"אוגוסט, אך הוא אינו יודע באיזו שנה. הוא רק יודע שזה קיץ של אן, ועל כן זהו קיץ של אחרי, ושניחוח השרף המתקרר והאדמה המתייבשת מצית בו געגועים למשהו שמזכיר את אן אבל אינו אן, כי הנה היא כאן לידו, איתו, ועדיין משהו חסר— אן? אן?…" (*)
הזמן, זמן הווה.
אן, האשה שאיתו, היא יודעת, אבל הזכרונות האבודים הם שלו. פעם היתה כאן אשה אחרת ושתי ילדות, והיה משהו איום ונורא בעבר, שאחריו הוא נהיה איש אחר. היא אף פעם לא הספיקה לשאול אותו מה בדיוק קרה שם באותו יום שהפך את חייו, ואחר כך הפך את חייה. עכשיו כבר מאוחר מדי לשאול, הוא כבר לא ממש זוכר.
כל חייהם המשותפים נזהרה שלא לעורר את הזכרון מאז, מפעם. שלא יראה ילדות קטנות וייזכר, שלא יראה תמונות מפעם. הזכרונות, כשעוד זכר, היו מביאים עמם כאב נוראי. אובדן הזכרון הפך אותו לאדם רגוע יותר, שאינו כואב, שתלוי בה כדי להשאר עוד קצת. פעם, כשעוד זכר, היו לו, לעתים פרצי אובדן זכרון, ואז יכול היה לנהוג באלימות מסוימת, שתמיד הצטער עליה אחר כך. עכשיו גם אלה אין לה.
והיא רוצה לדעת מה היה שם. וכבר אי אפשר.
ומה היה קורה אלמלא אותו יום מר ונמהר; ודאי לא היו הופכים לנאהבים, ודאי לא היו מתחתנים
"שבוע באמצע החיים"; כותרת מדויקת לשבוע הזה שממש עכשיו נגמר. שבוע עמוס מטלות, בעבודה ומחוצה לה, עם נסיעות ארוכות מהרגיל (לא, אי אפשר היה לקרוא בדרך!). אחרי ספר שהכביד במיוחד על הנפש.
טוב שיש ספרים כאלה, שהופכים את הקריאה לתענוג צרוף בלי צורך לחשוב יותר מדי (אפילו את הרוצח גיליתי לפני שהגעתי אליו במהלך הקריאה), בלי צורך להתעמק בנפש האדם. קריאה שהיא זורמת וכיפית ונעימה. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
ובעוד "עשרות הספרים הממתינים להיקרא" תובעים את תשומת לבי וזמני מן המדף, החלטתי "לנוח" קצת מקשיי החיים המזומנים לגיבורי וגיבורות כל כך הרבה ספרים. לליעד שהם תמיד יהיה ספר מתאים בדיוק לזמן הזה.
גילי קורמן, עורך דין זוטר במשרד לא גדול, עוסק בתחום הכה-לא-מרתק של צוואות וירושות (החדר האחרון במסדרון המשרד), רווק עם חברה שהוא רוצה להתחתן איתה כי כבר הגיע הזמן להתמסד, אמא שלוחצת שכבר יתחתן, שני חברים טובים. חיים רגילים ולא מרתקים במיוחד.
עד שלמשרד נכנסת גאיה, כוכבת טורי הרכילות, אשה עשירה שבעלה לשעבר, בעל מוניטין מפוקפקים באשר למקור הכסף שלו, מרצה מאסר בבית הכלא. גאיה הגיעה כדי להכין צוואה, ובה המוּטב הוא קורמן, חבר ילדותה.
קרב טרפלגר נערך באוקטובר 1805 ליד חופי דרום ספרד בין כוחות הצי הצרפתי בפיקודו של האדמירל פייר וילנב לבין כוחות הצי האנגלי בפיקודו של האדמירל הוריישו נלסון. האדמירל נלסון נהרג במהלך הקרב, וצרפת נחלה תבוסה; סוכלה כוונתה לפלוש לבריטניה, הצי הצרפתי הושמד ותוצאות הקרב הבטיחו את עליונותה הימית של אנגליה.
"… כל הנערים והנערות האלה… חושבים שהם יודעים הכל על העולם, מוּנעים על ידי ההורמונים שלהם ומקווים רק לצלוח את שנות התיכון עם כמה שפחות מבוכות חברתיות. …" (עמ' 62)
"… חשבתי שבלי צ'יק לא הייתי חוווה שום דבר מהדברים האלה באותו קיץ ושזה היה קיץ נהדר, הקיץ הכי טוב אי-פעם, ועל הכול חשבתי בזמן שעצרנו את הנשימה והבטנו למעלה, מבעד לנצנוץ הכסוף ולבועות המים, היכן ששני שוטרים במדים רכנו אובדי עצות מעל שפת הבריכה ודיברו זה עם זה בשפה דוממה ורחוקה, בעולם אחר – והייתי מאושר נורא. כי אמנם אי אפשר לעצור את הנשימה לנצח, אבל אפשר להחזיק אותה לא מעט זמן." (עמ' 216)
"הנה, ככה הכול מתחיל, חשב, כשאדם עומד ריק. לא עוד מורה, לא עוד תלמיד, לא עוד נוכח, לא עוד בעולם, ולא נותר לו דבר מלבד להיות. זו ההתחלה, קפה אישון לילה ואחריו הדלת הנפתחת, וטיפות הגשם על הגוף וההליכה תחת האור הכתום שעוטף את הכול, הלאה, אל הנקודה שבה נגמר היישוב ומתחיל הפרא." (עמ' 9)
וויד, איש אחד ההולך ומאבד את זכרונו. הוא רק בשנות החמישים לחייו, הוא זוכר, לעתים, איזה יום היום, או היכן הוא גר, בדרך כלל לא. הוא שוכח אפילו איך לאכול, איך ללעוס, איך לצחצח שיניים. הוא יודע שישנה אן, והיא אוהבת אותו והיא שם. הוא עוד זוכר את שמה. הוא זוכר כאב, כאב עמום שאינו יודע את מקורו, אבל הוא שם, כל הזמן.
"שבוע באמצע החיים"; כותרת מדויקת לשבוע הזה שממש עכשיו נגמר. שבוע עמוס מטלות, בעבודה ומחוצה לה, עם נסיעות ארוכות מהרגיל (לא, אי אפשר היה לקרוא בדרך!). אחרי ספר שהכביד במיוחד על הנפש.