בשנת 2001 יצא לאור ספרו של ג'ונתן פראנזן "התיקונים", וזכה לכל מיני פרסים יוקרתיים, וגם לבחירתו כ"ספר החודש" של אופרה ווינפרי. זכיה שיש לה משמעות כלכלית לא קטנה, משום שהטבעת "ספר החודש של אופרה" על גבי ספר, הופכת אותו לרב-מכר כמעט באופן מיידי.
אלא שפראנזן סירב להתארח בתוכניתה של ווינפרי, ובכך זכה לפרסום רב אף יותר, ולהתעניינות שחרגה מגבולות אמריקה, והגיעה אף לכאן. וכך זכינו אף אנו להכיר (ולהוקיר) את כתיבתו המרתקת, המקיפה, היורדת לפרטי פרטים, של פראנזן. "התיקונים" יצא לאור בהוצאת עם-עובד בשנת 2003.
הסקנדל הקטן משך כבר אז את תשומת לבי, ומשום כך מיהרתי לקרוא בספר ההוא. קראתי ונשביתי בקסמיו של פראנזן.
אחר כך, כשיצאו לאור, אצתי לקרוא את "חירות" ואת "טוהר", שני הרומנים הבאים בתור שלו (עדיין מחכה לי ספר המסות שלו "איך להיות לבד"), ומובן שכשיצא הספר הזה לאור "העיר העשרים ושבע", הרומן הראשון של פראנזן (שיצא לאור כבר ב- 1988), פיניתי לי זמן איכות כדי לקראו.
ולא התאכזבתי. זאת אומרת, כמעט. ברומן הראשון הזה מתגלה כבר יכולת הכתיבה הפנומנלית של פראנזן לספר סיפור באופן מרתק, כזה שכלל לא רוצים להניח את הספר מן היד, ולהכביר פרטים ופרטי פרטים על האנשים והנשים, הגיבורות והגיבורים הראשיים, והמשניים, ההיסטוריה של כל אחד, והיחסים ביניהם, והסביבה, אף היא מקומה לא נפקד.
הדמויות לא קרמו עור וגידים בעיני רוחי, לא הצלחתי לראות את המקומות, את הבתים, את הדרכים. השפה יפה ועשירה ומיוחדת, אבל הסיפור לא לגמרי סיפור.
אז ויתרתי.
יעקב, פרופסור בגימלאות, שעזב את ברלין רגע לפני שאי אפשר יהיה לעזוב, והקים כאן בית ומשפחה, ואחר כך עוד משפחה. בערוב ימיו מתגורר לבדו, בניו מנוכרים לו. ושכנתו, בר, אשה צעירה ויפה, יוצאת עדות המזרח יש לומר (ויש לזה איזשהו תפקיד בספר), שמשפחתה חמה ואוהבת, ובעלה עשיר, אך אינו רוצה, בינתיים, ילדים.
עד בערך שליש הספר (עמ' 102, אם לדייק), לא ממש הבנתי למה קוראים לזה "ספר מתח"; היה שם בעיקר סיפור. סיפור מצוין, לטעמי, כזה שניתן למצוא בדרך כלל אצל סופרות בנות זמננו, העוסקות באישי ובפרטי, פחות בכללי.
כי כן, אורנה עזרן, גיבורת החלק הראשון, היא אשה כזו, שבדרך כלל פגשתי אצל סופרות, פחות אצל סופרים. אשה צעירה יחסית, גרושה טריה, נושאת בנפשה את כל כוויות הגירושין, בעל שהתאהב לפתע באחרת, ועבר לחיות עמה, בארץ אחרת. בנה היחיד, הפגוע וכואב, ובעיקר מלא סימני שאלה. ניכור הורי מסוים מצד האב.
אשה כזאת שמוצאת עצמה לבדה. כבר שכחה איך מחזרים ומחוזרות (ולהיפך), צריכה להתחיל את הכל מחדש, עם כל הטכנולוגיות החדשות, עם חושי התאהבות והתחברות חלודים לגמרי.
"הם נפגשו באתר גרושים-גרושות. הפרופיל שלו היו סתמי, ודווקא בגלל זה כתבה לו. בן ארבעים ושתיים, גרוש פעם אחת, תושב גבעתיים. בלי "מוכן לטרוף את החיים" או "בתהליך של חיפוש ורוצה לגלות את עצמי איתך". שני ילדים, 1.77 מ', השכלה אקדמאית, עצמאי, במצב כלכלי טוב, ממוצא אשכנזי. … שלוש תמונות, אחת מהן ישנה ושתיים כנראה חדשות יותר, ובכולן היה בפניו משהו מרגיע, לא מיוחד מדי. .." (עמ' 13)
והם נפגשו, פעם, פעמיים שלוש. התפתח מין רומן. היא לא היתה לגמרי בטוחה שזה "זה", מצד שני – אולי היא כבר באמת קצת "חלודה" ולא זוכרת בדיוק. וצריך להתחשב גם בערן, בנה, שיותר מכל מצפה לקשר עם אביו ומתאכזב בכל פעם מחדש.
ספרי מתח ב"המשכים" יכולים להיות דבר מעצבן למדי; הנה סגרת ספר, נפתרה התעלומה, אבל יש איזושהי תעלומה נמשכת, שלא נפתרה, ואז יש צורך לקרוא את הספר הבא בסדרה. או, לחילופין, אם התגלגל לידיך הספר השני או השלישי, ופתאום נדמה לך שמשהו חסר, איזו פיסת אינפורמציה שניתנה בספר הקודם, ולך זה חסר.
ויש גם ספרי מתח ב"המשכים" שאפשר לקרוא כל אחד בפני עצמו, התעלומה נפתרת, יש "סגירה" לסיפור; (ברור שהגיבורים, אלה שנשארו בחיים כמובן, ממשיכים בחייהם, אבל לא צריך להמשיך עם סימני השאלה של "מה קרה אחר כך?"), ואם יש אי אלה איזכורים לעבר, הם לא מחייבים קריאת הספר הקודם בסדרה, כי חשיבותם משנית.
"שלוש דקות" נמנה על הסוג השני. אמנם בספרים הקודמים של המחברים רוסלנד והסלטרום, "שלוש שניות" ו"תא 21" (שהוא מומלץ מאד, בלי שום קשר ל"סדרה), ישנם רמזים מטרימים לספר הזה, אבל אין חובה לקראם לפני הקריאה בו, משום שתרומתם להבנת העלילה והדמויות משנית לגמרי.
הספר הזה "שלוש דקות" עוסק בפייט הופמן, שנחשב בשבדיה עבריין מת, ובעצם הוא "מודיע" הן של משטרת שבדיה והן של הסוכנות למלחמה בסמים האמריקאית, "שתול" עמוק עמוק בתוככי אחת הקבוצות בקרטל הסמים בקולומביה. במעמדו בקרטל הוא האדם המקורב ביותר לאחד מראשי הקבוצות, ומתלווה אליו לכל מקום. כך הוא עד הן לפעולות הקשורות בסחר וייצוא סמים לארצות המערב, ויכול לדווח עליהן, וכן לכל מה שקורה בין ראש אותה קבוצה, לכפופים לו, ולאלה שיש לו יחסי מסחר אתם.
בסוף הספר נשארתי די מהורהרת ומרוחקת, ובעיקר תוהה. מצד אחד לא הצלחתי לגמרי להתחבר לספר, לעלילה, לדמויות, ומצד שני, לגמרי היה קשה להניח אותו מן היד.
ספרים מארצות רחוקות פותחים לפנינו צוהר להצצה לעולמות לא מוכרים. מי שלא חיו ביפן, ואפילו לא ביקרו בה, יכולים להבין טפח מן התרבות דרך הספרים הנכתבים בהן.
שני הראשונים הילכו עלי קסם. האחרון קצת פחות. אולי משום שהיו מעוגנים בתקופת זמן מוקדמת יותר, כשקודים מסויימים היו תקפים יותר מאשר בתקופה המודרנית.
אף הספר הזה – "ציפורי גשם" עניינו אנשים החיים בסופה של המאה העשרים, עם צורות וקודים של התנהגות הקרובים יותר לאלה המוכרים לי במערב. אולי משום כך פג קצת הקסם.
יש ספרים שאת קוראת ופשוט "עוברים לידך"; הם כל כך רחוקים ממך ומחייך, שאין שם כמעט שום נקודת השקה שתוכלי לומר: אני מבינה בדיוק על מה מדובר.
יש ספרים שהם ספרי מתח, לקרוא ולשכוח (את הרוב, לפעמים אפילו את פתרון התעלומה), שמספקים תענוג רגעי וחולף, כאלה שקוראים כדי להעביר את הזמן, לעתים בין ספר "כבד" למשנהו, או כי סתם הראש כל כך טרוד בעניינים אחרים, ששום דבר לא באמת מצליח לחלחל, ואז ספר מתח הוא הכי טוב.
יש ספרים שנוגעים בך בנקודה זו או אחרת, שהגיבור או הגיבורה שלהם גדלו בנסיבות דומות לשלך, או שמתרחשים באזורים שאת מכירה מקרוב, או שמישהו או מישהי בהם עברו חוויות דומות לשלך מתישהו, ואז הספרים הללו נשארים בך לאורך זמן, אולי לתמיד.
ויש ספרים שמשיקים לחייך בהרבה יותר מעניין אחד, וכבר בזמן הקריאה בהם את יודעת שאלה ישארו איתך לתמיד.
כליל מילר היא גיבורה כזו שתשאר. כנראה להרבה זמן.
בתחילה נראה היה שיש לנו נקודת חיבור בסוג הספרים שקראנו בילדותנו ונערותנו:
"…וכך קראתי את "האסופית" ואת ק. צטניק באותה נשימה: הייתי אן הג'ינג'ית בגטו ורשה, ואנה פרנק באי הנסיך אדוארד. …" (עמ' 49)
אם כי מסיבות שונות; כליל קראה את ק. צטניק כבת לחוקר שואה, אני סתם קראתי כל מה שרק אפשר היה לדחוס לסדר יומי.
וכמובן, העניין המרכזי של הספר – הריון, ולידה. ועוד לידה בסיכון גבוה.
את אשכול נבו אני מכירה כבר לא מעט שנים. או כך לפחות חשבתי. היכרות שטחית, באופן יחסי, משום שהוא כותב ספרים, ואני כותבת עליהם. והוא מחבב את הביקורות הללו שלי (או כך נדמה לי, לפחות) ואני זוכה להקדשות נפלאות, ושומרת על ספריו בין הספרים שנשמרים לקריאה חוזרת, ולא יועברו הלאה.
אז – אני מכירה את אשכול נבו, או כך לפחות חשבתי. עד שקראתי את הספר הזה. והוא פתח לי צוהר לדברים שלא הכרתי, שאולי היו ואולי לא, אבל ודאי מהווים חלק מן הכתיבה שלו, ומשום כך חלק מחייו, אם היו "באמת" או רק נהגוּ בדמיונו.
במהלך הקריאה מצאתי עצמי מדברת עם הסופר, זה שבספר וזה שאני מכירה (כי לא באמת ידעתי להבדיל), כועסת עליו, מחבקת, מסבירה, מתעצבנת וחוזר חלילה. ואי אפשר היה להבחין בין המציאות לסיפור. ואולי כך צריך להיות.
".. האמת היא שיש בספרים הבדיוניים שלי, ותמיד היו, פיסות של אוטוביוגרפיה…" (עמ' 7 – 8)
אז ככה שמתחילת הספר ועד סופו, לא הצלחתי להבין ולא הצלחתי להפריד בין אשכול נבו שבספר לבין אשכול נבו שבחיים.
וזה הספר – סופר אחד, זה הכותב את הספר, נשוי כך וכך שנים לאשה שהוא אוהב, ויש להם שלושה ילדים, הבכורה עברה ללמוד בפנימיה, וחיי הנישואין שלו, כמו של הרבה אנשים החיים יחד לא מעט שנים, נכנסו לשיגרה והשיגרה הולכת וממיתה את האהבה, והמרחק בין שניהם הולך וגדל, עד שכלל לא ברור אם ניתן בכלל לגשר על המרחק הזה.
בשנת 2001 יצא לאור ספרו של ג'ונתן פראנזן "התיקונים", וזכה לכל מיני פרסים יוקרתיים, וגם לבחירתו כ"ספר החודש" של אופרה ווינפרי. זכיה שיש לה משמעות כלכלית לא קטנה, משום שהטבעת "ספר החודש של אופרה" על גבי ספר, הופכת אותו לרב-מכר כמעט באופן מיידי.
דו"ח נטישה
עד בערך שליש הספר (עמ' 102, אם לדייק), לא ממש הבנתי למה קוראים לזה "ספר מתח"; היה שם בעיקר סיפור. סיפור מצוין, לטעמי, כזה שניתן למצוא בדרך כלל אצל סופרות בנות זמננו, העוסקות באישי ובפרטי, פחות בכללי.
ספרי מתח ב"המשכים" יכולים להיות דבר מעצבן למדי; הנה סגרת ספר, נפתרה התעלומה, אבל יש איזושהי תעלומה נמשכת, שלא נפתרה, ואז יש צורך לקרוא את הספר הבא בסדרה. או, לחילופין, אם התגלגל לידיך הספר השני או השלישי, ופתאום נדמה לך שמשהו חסר, איזו פיסת אינפורמציה שניתנה בספר הקודם, ולך זה חסר.
בסוף הספר נשארתי די מהורהרת ומרוחקת, ובעיקר תוהה. מצד אחד לא הצלחתי לגמרי להתחבר לספר, לעלילה, לדמויות, ומצד שני, לגמרי היה קשה להניח אותו מן היד.
יש ספרים שאת קוראת ופשוט "עוברים לידך"; הם כל כך רחוקים ממך ומחייך, שאין שם כמעט שום נקודת השקה שתוכלי לומר: אני מבינה בדיוק על מה מדובר.
את אשכול נבו אני מכירה כבר לא מעט שנים. או כך לפחות חשבתי. היכרות שטחית, באופן יחסי, משום שהוא כותב ספרים, ואני כותבת עליהם. והוא מחבב את הביקורות הללו שלי (או כך נדמה לי, לפחות) ואני זוכה להקדשות נפלאות, ושומרת על ספריו בין הספרים שנשמרים לקריאה חוזרת, ולא יועברו הלאה.