"… יש מילים שכמוהן ככדורי רובה, אחרות הן צלילי כינור. יש שביכולתן להמס את הקרח סביב הלב, ובימים קשים מנשןא, כשאולי איננו חיים ואיננו מתים, אפשר אפילו לשגר מילים כצוותי חילוץ. עם זאת, אין די במילים, ואנחנו אובדים בשדות הבור של החיים אם אין בידינו אלא קולמוס לאחוז בו. .. " (עמ' 52)

"מלים אינן אחידות.

חלקן בהירות, אחרות כהות. אפריל, למשל, היא מילה בהירה. הימים מתחילים להתארך, אורם מפלח את החושך כמו סכין. …" (עמ' 91)

איך אפשר לתאר יופי כזה? איך אפשר לספר על ספר שהוא כולו שירה; פרוזה בשירה. משפטים מתגלגלים ופורצים ופורחים, ומחַיים בדמיון את כל שהם מספרים עליו. ספר שאין בו סיפור כמעט כלל, ובכל זאת ישנם בו סיפורים רבים רבים, ותיאור חיים לא ממש מוכרים (אלא אם כן ביקרת פעם באיסלנד, בכפרים ובעיירות הנידחים באמת). אבל היופי הזה, היופי הזה חורט בנשמה ונשאר גם אחרי שתם הספר. תם ונשלם.

וחבל. כי אפשר להמשיך ולקרוא, להמשיך ולהתענג עד אין גבול. וטוב שנגמר, כי הנפש מלאה מן היופי הזה, וצריך קצת לנוח, לנשום אוויר אחר.

ולשוב אליו פעם נוספת, בעתיד.

להמשך קריאת גן עדן וגיהינום – יוֹן קלמן סְטֶפַנסוֹן

"ב- 1959 לא הייתה בהרדבורו שום חנות פיש-אנד-צ'יפס, לא הייתה בה מכבסה ולא היה בה קולנוע, למעט הקרנה אחת בערב פעם בשבועיים. הצורך בכל אלה הורגש היטב, אך איש לא חשב לפתוח בה חנות ספרים; ואיש לא העלה על דעתו שמרת גרין שוקלת לפתוח חנות שכזאת." (עמ' 8)

הנה כי כן, הגברת פלורנס גרין החליטה לפתוח חנות ספרים בעיירה די נידחת. הגב' גרין, אשה באמצע שנותיה, שזה מכבר התאלמנה, והחנות שבה עבדה נסגרה, החליטה לרכוש בית ישן (מאד), ומט לנפול, שיש אומרים שיש לו רוח רפאים משלו, בכל אופן, יש כל מיני תופעות בלתי מוסברות ורעשים בלתי מוסברים, בכל מיני שעות. להפוך את הבית למקום מגורים ולפתוח בו להמשך קריאת חנות הספרים – פנלופי פיצג'רלד

לפעמים אני בוחרת "לנוח" מעט מספרים "רציניים" יותר או פחות, ובוחרת לי אחד מספרי המתח המונחים על המדפים. לרוב איני יודעת דבר על הסופר או הספר, ובוחרת בעיקר על פי הכריכה האחורית. בדרך כלל הספרים הללו מדירים שינה מעיני, שכן קשה לי להניחם מן היד עד תוּמם.

כך עשיתי גם הפעם עם "יום א' של המתים", אלא שלא ממש היתה לי בעיה לעזבו, ולשוב אליו, עד שאכן ממש תם. ולא שלא עברו בי הרהורי עבירה, להניח אותו באמצע, או בשני שליש או אפילו בשלושה רבעים, אלא שבכל זאת, ביקשתי לדעת איך יוצא הסופר מתוך התסבוכת שרקם לעצמו.

גופה מתגלה מתחת לכנסיה נטושה באחת החוות הנטושות בכפר אחד בגרמניה. חקירת המשטרה מעלה כי הגופה שייכת לאשה שמתה בשלהי מלחמת העולם השניה, שנת 1945.

הקורא/ת היודע/ת כל (כי הסופר פותח בכך את הספר) יכול/ה כבר לדעת כי המדובר באשה אחת מתוך קבוצה של נשים שצעדו באחד ממצעדי המוות והגיעו לפאתי הכפר, שם פגשו בקצין אס אס, שככל הנראה הכיר אותה.

מכאן ינוע הסיפור בין מאי 1945 לשנת 1992, ההווה של הסיפור, לחקירת המשטרה, תוך סיפורים נוספים מאז ומעכשיו עד הסוף הלא ממש צפוי (כי ככה זה ספר מתח, הרוצח תמיד יהיה זה שלא היה חשוד כלל).

להמשך קריאת יום א' של המתים – אנדריאס פור

בעשור האחרון נאלצתי לעזוב פעמיים דירות שהתגוררתי בהן, ולעבור לדירות אחרות, משום שנמכרו, וקשה להשתחרר מהחוויה של חוסר הוודאות, בכל תקופת המכירה – מתי תימכר הדירה? למי? האם יניחו לי להישאר, או שאצטרך לחפש לי דירה אחרת? (הייתי צריכה, חיפשתי ואף מצאתי, כמובן.) שלא לדבר על המתווכים שהסתובבו בכל פעם, הביאו קונים פוטנציאליים מתעניינים, שהסתובבו בחדרים ופלשו לחיי, אורחים בלתי קרואים.

כזה הוא מלכי (שם משפחה), גיבור "מוכרים וקונים", הנובלה הראשונה בספר, רווק בראשית שנות השלושים לחייו, המתגורר בצפון הישן של תל אביב (האזור החביב עלי ביותר), אזור שיש בו בתים בני שלוש או ארבע קומות, בתים שבנייתם לא מן המשובחות, ורובם ככולם זקוקים לחיזוקים כאלה או אחרים. וברובם ככולם מתגוררים אנשים מזדקנים, חלקם בודדים, או רווקים ורווקות בדירות שכורות. ומי שיש לו "חוזה ישן" כמו למלכי, נהנה משכר דירה סביר (באופן יחסי) מול עליות המחירים הפרועות שמסביב.

יש לו חיים די נוחים למלכי, עד שנוחתת עליו הבשורה כי הדירה הועמדה למכירה. ובסיפור, כמו בחיים, מגיעה המתווכת, ואחר כך מתלווה לקונים פוטנציאליים, הפולשים לחייו, וכל הזמן הזה נותרת התקווה, שאולי, רק אולי לא יצליחו למכור, אולי תידחה המכירה עוד ועוד, ולא יצטרך לפנות את דירתו.

להמשך קריאת רווקים ואלמנות – ירמי פינקוס

"'אם שכחת, אדוני הנכבד, תרשה לי להזכיר לך: אני עדיין אשתך. אני יודעת שהעובדה הזאת נעמה לך בעבר ועכשיו, פתאום, היא מעיקה עליך. אני יודעת שאתה מעמיד פנים שאיני קיימת ושמעולם לא הייתי קיימת, כדי לא להביך את עצמך בפני חוג החברים המשכילים שלך. אני יודעת גם שחייםמסודרים שמצריכים ממך להגיע הביתה בזמן לארוחת הערב ולשכב לישון איתי ולא עם מי שבא לך, גורמים לך להרגיש כמו אידיוט. אני יודעת שאתה מתבייש להגיד בקול: "תראו כולם, התחתנתי ב- 11 באוקטובר 1962, ביל עשרים ושתיים, אמרתי כן בפני הכומר, בכנסיה של שכונת סְטֶלָה, ועשיתי את זה רק למען האהבה, מבלי להסתיר דבר.."'" (עמ' 7)

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, לא יכולתי שלא להזכר בספר הראשון שקראתי של אלנה פרנטה – ימי הנטישה; כאילו הפרידות האלה, החיתוך החד הזה של הנישואין, ההודעה של הבעל (תמיד של הבעל) שהוא עוזב, או פשוט עזיבתו, מותירה את אשתו המומה וכואבת, כאילו כל אלה אופייניים רק לאיטלקים, ועוד יותר – לנאפוליטנים שבהם. אבל איכשהו ניגון השפה (אפילו דרך תרגום) הזכיר לי את הספר ההוא.

והכאב, הכאב המצמית הזה, שאוחז בה, באשה הנטושה, המופתעת. כל כך דומים.

להמשך קריאת שְׂרוֹכִים– דומֶניקו סְטַרנונֶה

בראשית היתה הכתבה ב"הארץ", כתבה ששלחה אותי בעקבות הספר הזה. כי הרי את "חלון אחורי" של היצ'קוק ראיתי כמה וכמה פעמים, ובכל פעם מחדש  רותקתי מחדש, ו"נמתחתי" מחדש, ומה כבר יכול להיות רע במותחן כתוב טוב?

אנה פוקס, ד"ר אנה פוקס, היתה פעם פסיכולוגית ילדים מצליחה, היו לה בעל ובת, והם חיו בבית גדול בן שלוש קומות, עם מרתף בהארלם שבניו-יורק, עם גינה על הגג, חדרי עבודה, ובכלל – חיים טובים של אנשים שיש להם.

עכשיו היא לבד. כמעט לבד, חוץ מהחתול והדייר המתגורר בקומת המרתף, שיש לה כניסה נפרדת, ועל כן הם לא ממש נפגשים, אלא אם כן עולה הצורך. עכשיו היא כבר לא פסיכולוגית ילדים מצליחה, ובעלה ובתה לא נמצאים איתה, אלא בנפרד. עכשיו היא לא יוצאת מהבית. משהו קרה לפני כמעט שנה, משהו שגרם לה להסתגר ולפתח אגורפוביה – בעת חוצות. כל יציאה מן הבית, ואפילו למדרגות המובילות לחצר האחורית גורמת לה לתופעות חרדה – דופק מוגבר, שיתוק, הלם. משהו קרה לפני כמעט שנה, ועכשיו היא נפגשת באופן קבוע, פעם בשבוע עם פיזיותרפיסטית ופעם בשבוע עם פסיכיאטר. היא מטופלת במינונים לא קטנים של כדורי הרגעה וכדורי שינה, כאלה המאפשרים לה לתפקד באופן חלקי, והטכנולוגיה העכשווית מאפשרת לה לנהל מגעים עם העולם החיצון בלא שתצטרך לצאת מהבית. משלוחי מזון, תרופות, קבוצות דיון, לימוד שפות, משחקי שח – הכל נמצא בלחיצת Enter.

עכשיו היא ספונה בביתה, צמודה למצלמה, וכמו ג'יימס סטיוארט ב"חלון אחורי" עוקבת בעניין מרובה או מועט אחרי השכנים, בואם וצאתם, ומשלימה פרטים דרך האינטרנט.

להמשך קריאת האישה בחלון – א.ג'. פין

על הכריכה האחורית של הספר הזה מצוטט עמוס עוז האומר: "אין הרבה ספרים כאלה. בעצם, אין בכלל ספר כזה. לא רומן, לא ממואר, לא מחקר, אלא סיפור: סיפור שיש בו עובדות והשערות, המצאה ותיעוד, מאוויי לב וסיוטי לילה, קומדיה וטרגדיה, והכול כתוב ביד חכמה, חסכנית ומדוייקת מאד."

ובאמת – איך אפשר לסווג את הספר הזה? לאן לשייך אותו.

רומן הסטורי? לא בדיוק. יש כאן אמנם סיפור, בעצם, כמה סיפורים, וישנה התנגשות בין סיפור לסיפור בעיקר בנקודת המשען של הספר – מי עצר את הטנק בדגניה א', במלחמת השחרור, מי גרם לסורים, כך על פי הנראטיב עליו גדלנו והתחנכנו, לסוב על עקבותיהם ולסגת? אבל אין כאן סיפור אחד שהמספר מעבה ומוסיף לו מחשבות וחלומות ומעשים.

ואין זה מחקר הסטורי, למרות שהמספר ערך מחקר מאד יסודי ובלש בארכיונים של עיתונים ומגזינים, ועלוני קיבוץ, הכל כדי להגיע לחקר האמת, או לחקר הסיפור. אבל אין כאן מסקנה הנובעת מן המחקר הזה.

ואין זה רומן. אין זה ממואר. (כן, עמוס עוז כבר אמר את זה לפני).

ואולי אי אפשר להגדיר את הספר הזה אלא כ"ספר של אסף ענברי", ממש כקודמו "הביתה", ספר האוסף לתוכו עובדות וסיפורים אמיתיים ואורגם אל תוך ספר אחד, סיפור אחד, לא עב כרס, מהודק ומדוייק, כזה שאחריו יתעשר עולמם של קוראיו וקוראותיו בעוד מעט פיסות הסטוריה וידע, סיפוריהם של אנשים ששרדו במחנות, סיפוריהם של קרבות נואשים, סיפוריהם של מקומות שניטשו ומקומות שלא, סיפוריהם של הקיבוצים, הקולחוזים הללו של פעם ומי שהמציא אותם, ודרכי החיים בהם, סיפורים של השכולים הנותרים מאחור. והחוט המקשר ביניהם – מי עצר את הטנק בדגניה?

להמשך קריאת הטנק – אסף ענברי