אשה צעירה נרצחת בצפון תל אביב, עניין ראוי לכותרות ראשיות. אשה צעירה שעיקר עיסוקה בטיפול בפליטים במסגרת ארגון הסיוע לפליטים, יהיו שיאמרו ש"מגיע לה", שאכלה את הדייסה שבישלה בעצמה, ובכלל הרצח הזה יכול להיות דלק לכל מיני אג'נדות בעד ונגד; בעיקר נגד.

מיכל פולג היתה האשה הצעירה הזו, שנרצחה בצפון תל אביב (בכתובת בלתי קיימת – שטריקר 122; אני יודעת. גרתי ברחוב הזה.) "…חתיכת טיפוס. לא פחדה לומר את אשר על לבה, ללכת נגד כולם ולשלם את המחיר. לא היה לה טלפון נייד (שנאה מכשירים אלקטרוניים) ולא רשיון נהיגה (פחדה להרוג מישהו בטעות). היא לא אכלה בשר, דגים, דבש או ביצים. בתקופות מסוימות גם הגבילה את עצמה רק לפירות שנשרו מהעצים. לא היו לה עיסוקים מלבד ההתנדבות באס"ל ובארגון סיוע לנגעות תקיפה מינית. היא חיה בצמצום, בעיקר מהכסף שהורישה לה סבתה. לדברי אחיה, מיכל חשבה שהואיל וסבתא שלה היתה ניצולת שואה ופליטה בעצמה, שימוש בכספיה לצורך עזרה לפליטים הוא נכון וראוי. הגישה הזאת הוציאה את המשפחה שלה מדעתה." (עמ' 73 – 74). להמשך קריאת עיר מקלט – ליעד שהם

מתישהו, בשליש או ברבע האחרון של הספר, תהיתי אם כדאי להפסיק; מצד אחד תומס ה' אוגדן, שאת ספרו הקודם "הפרטים שהושמטו" אהבתי ביותר, ולא חדלתי לשבח, ובסך הכל הספר כתוב טוב מאד, ויש משהו במשפחה הבלתי מתפקדת הזו, שהוא מרתק עד מאד. ומצד שני – אכן משפחה בלתי מתפקדת, שסיפורה מרתק, אבל התפנית שהוא בחר בה, העמקת האי-תפקוד למחוזות הבלתי מקובל (ולא שאין דברים כאלה, אבל המשפחה הזאת כבר מוזרה למדי), הכיוון שהספר לקח רמז לי על איזו חוסר יכולת של הסופר להשלים את סיפורו, ועל כן הבחירה הזו בכיוון הזה.

אבל מהתחלה. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." דומה שהציטוט הזה מתוך "אנה קרנינה" של טולסטוי יכול ללוות הרבה מאד ספרים, וגם את "לא אימא שלי". משפחת קִין, נשוא הספר הזה, היא משפחה די אומללה ולא במיוחד מתפקדת. האב – בריאן – נהרג בתאונת דרכים, עת האם – רוז – היתה בהריון עם הבת השלישית במשפחה – קתרין. שני אחים בוגרים יותר – אֶרין ודמיאן – היו ילדים קטנים עת נהרג האב. האם שקעה בדכדוך שלא נגמר, והתקשתה לתפקד לאורך זמן. לעזרתה נחלצה אחותה – מרגרט – אשת קריירה, גרושה ללא ילדים.

הספר נפתח בתאונה ביתית בה הבת – קתרין – בת השלוש עשרה נופלת במדרגות ונחבלת בראשה. כתוצאה מן החבלה תסבול קתרין מצליעה קלה במשך כל חייה.

האח האמצעי – דמיאן – נדמה לו שאולי דחף אותה, אבל הוא לא בטוח. דמיאן מרגיש סוג של נטע זר במשפחתו, חריג במראהו וביחס אליו. כשהיה קטן אמו לא ממש אהבה אותו, ודחתה אותו ממנה.

להמשך קריאת לא אימא שלי – תומס ה' אוגדן

"כשמישהו איננו, איננו לתמיד, חתיכה ממך נעלמת- מי שהיית עם האדם הזה ואולי מי שחשבת שתוכל להיות פעם."(*)

הספר הזה התחיל דווקא טוב (ופתיחה שכזו אומרת רק שאחר כך יבואו גם כמה דברים פחות טובים); אדם שיש לו בית ומשפחה, אשה, בן יחיד, אב שגידלו באהבה גדולה, יוצא למלחמה הגדולה (שאחר כך תיקרא: "מלחמת העולם הראשונה"), לא משום שהוא מוכרח, אלא משום שהוא מבקש למצוא את אחיה של אשתו, אח, שהוא נשמתה התאומה, שנעדר במלחמה, ואין יודעים אם חי הוא או אם מת.

התחיל טוב, כי בחלק הראשון של הספר אפשר למצוא ביקורת מרומזת, אך נוקבת, על המלחמה, על הצורך בה, על מהלכיה, ומצד שני – מה שנשאר מאחור, הבית, המשפחה, האוהבים, הדואגים.

אנגוס מק'גראת, קנדי מנובה סקוטיה, יצא להלחם, יחד עם בנות הברית בצרפת, כנגד הגרמנים שאיימו לכבוש ולהשתלט על כל אירופה. בבית נותרו אביו – דנקן, שגידלו לבדו, מאז היה תינוק, שכן אמו מתה עליו, המתנגד בכל דרך למלחמה, אשתו, הטי, שאחיה, כאמור, נעדר, ובנו סיימון, נער מתבגר, המחפש את דרכו בחיים.

בעל סירה, המשיט אותה בנהר נושא סחורות, ובשעות הפנאי מצייר, כי הוא מוכרח לצייר, קיווה להשלח למחלקת הקרטוגרפים בלונדון, ומשם לנסות לאתר את גיסו, אלא שמחלקת הקרטוגרפים מלאה, ועל כן נשלח לשדה הקרב.

ובשדה הקרב – כמו מחול מתוזמן היטב, יש שעות למנוחה, ושעות למתקפה, שעות לסיורים, והמוות אורב בכל רגע.

להמשך קריאת הקרטוגרף של שטח ההפקר – פ"ס דאפי

"… הָאַהֲבָה כְּמוֹ חוֹל, הִיא מְחַלְחֶלֶת עַד לַקַּרְקָעִית הַתּוֹדָעָה. … וְלִפְעָמִים הַגּוּף חוֹלֵם, כְּלוֹמַר חוֹוָה מַרְאוֹת דִּמְיוֹנִיִּים, כְּמוֹ גַּעְגּוּעִים. וְאָז הוּא מִתְעוֹרֵר. וְאֵין."(*)

זה סיפור על אהבה. אני חושבת שאין אהבות כאלה, שמתחילות בגן או בבית הספר היסודי ונשארות לכל החיים. כאלה ששום מכשול שהיה בדרך, והיו מכשולים בדרך, הרבה מכשולים; היו פרידות כפויות, כשעוד היו ילדים והוריהם בחרו עבורם היכן יגורו ועם מי יתראו, והיו פרידות אמיתיות, מתוך החלטה של אחד מהם, או שניהם, כי התאהבו באחרים, או כי האש ביניהם דעכה, ואש הרי תמיד הובילה אותם, ואיכשהו תמיד חזרו זה אל זו.

פעם, כששוחחנו בינינו, בנות הקיבוץ בגילאים סמוכים, אמרה מישהי – מי שישבת איתו על הסיר, לא תיכנסי איתו למיטה, וזה היה די נכון, לפחות לקהילות קטנות וסגורות כמו שלנו, שכולם הכירו בהן את כולם וכולן, וקשה היה אכן לנהל רומן, קצר או ארוך, עם מי שאנחנו מכירים כל כך טוב.

ובכלל – אהבה כל כך עזה, כל כך חמה, עתידה מתישהו לשרוף את נושאיה, ואז נשארים רק פחם ואפר, ושיירים של אהבה שהיתה פעם, וזכרונות.

ואולי בכל זאת יש אהבות כאלה עזות ונואשות ובלתי מנוצחות, על ידי הזמן והשיגרה והחיים עצמם.

להמשך קריאת גבר אישה ציפור – איריס אליה כהן

"גלי במה את טובה, מיס לייק, ואז השתפרי בזה עוד יותר." (*)

אמילין לייק, אשה צעירה, בת 23 בסך הכל (אם כי בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת אשה בגיל הזה כבר יכולה היתה להחשב "על-סף-רווקה-זקנה", אם לא היה לה חבר נעורים איתו היתה עתידה להתחתן מתישהו..), בלונדון המופצצת של מלחמת העולם השניה.

כמו נשים צעירות אחרות, שבחרו שלא לחזור (או להישאר, או לעבור) לכפר, חיה אמילין בין עבודה ביום להפצצות בלילה, כשחלק מן הלילות היא מתנדבת בתחנת הכבאות הקרובה. בין לבין היא מנסה, כמו כולם, "להרים את הסנטר" ולהראות להיטלר ששיגרת החיים לא נפגעת, אוכלים מה שיש (בקיצוב), חוגגים כשאפשר, יוצאים לקולנוע, למסעדה, ממשיכים.

יש לה חלום, לאמילין לייק, להיות עיתונאית. לראיין, לעשות תחקירים, למצוא ממצאים מעניינים, וכשהיא רואה מודעה על משרה בתאגיד תקשורת מסוים היא ממהרת להגיש מועמדות, רק כדי שיתברר לה, לאחר שכבר קבלה על עצמה את העבודה והתפטרה מן העבודה הקודמת, כי המשרה היא במגזין לנשים, תחת פיקוחה של גברת בירד, זו העונה לשאלות נשים במגזין שיש בו – סיפורים "שמעניינים נשים", עצות לבישול ומדור מכתבים ל"גב' בירד היקרה".

להמשך קריאת גברת בירד היקרה – א"ג' פירס

"פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה. פזית מתה ב- 29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש." (עמ' 11)

היה היתה אשה שנולדה וחיה ומתה.

היה היתה אשה, שחייה ומותה נודעו רק לאנשים הקרובים לה ביותר, עד שבאה יעל נאמן ואספה סיפורים ממכריה ובני משפחתה, ואלמלא אספה סיפורים ומכתבים, וחיפשה ושאלה וריאיינה, כי אז היו חייה ומותה של אותה אשה לא ידועים לרובנו.

היה היתה אשה, בת יחידה להורים שורדי שואה, שחיה חמישים ושש שנים, וניהלה רומן מתמשך עם המוות, כי פצע היה פעור בנפשה, עד שבא הסרטן ופתר את העניין הזה, של המוות.

היה היתה אשה ושמה פזית פיין. פזית נולדה בשם סילביה בשנת 1947 במחנה עקורים בסנט אוטיליין, בת יחידה להוריה, שניהם שורדי שואה. מתישהו, לאחר שעלו לארץ, שוּנה שמה ל"פזית" (כמו מרבית העולים אז, ועוד הרבה שנים אחר כך, במסגרת מחיקה של הזהות הקודמת והטמעה בכור ההיתוך). גדלה בשכונת "המפדה האזרחי" בחולון. לא נישאה, לא היו לה ילדים. היו לה חברים ובני משפחה קרובים יותר או פחות. אחר כך חלתה בסרטן. אחר כך מתה.

להמשך קריאת היה היתה – יעל נאמן

"הרוזן שם את ספרו ואת כוס הפורט שלו בצד, הניח את מתנתה של נינה בחיקו … אחר כך הרים בזהירות את המכסה.. אך מצא בפנים עוד קופסה עטופה בצהוב וקשורה בסרט ירוק-כהה.

הרוזן הזיז את הקופסה הריקה הצדה,.. משך שוב את קצות הקשר השני והרים את המכסה השני.. ומצא שם קופסה שלישית. הרוזן חזר בצייתנות על פתיחת הקשר והמכסה בשלוש הקופסאות הבאות, עד שהחזיק קופסה בגודל קופסת גפרורים. …" (עמ' 113)

כמו לקבל מתנה – חבילה גדולה עטופה בנייר חום, קשורה בסרט,לקרוע את הסרט, לקלף את נייר העטיפה, רק כדי לגלות חבילה, קצת יותר קטנה, עטופה אף היא בנייר, הפעם קצת יותר צבעוני. ולקלף גם אותו, רק כדי לגלות עוד חבילה, עטופה בנייר מרשרש וצבעוני אף יותר, ועוד אחת, ועוד אחת; כך גם הספר הזה. בכל פעם מתגלית הפתעה חדשה, תפנית בלתי צפויה, סיפור מן העבר המאיר אנקדוטה בהווה, דמות חדשה שנפגוש בעתיד ויהיה לה תפקיד משמעותי, או גיבור משנה, שסיפור צדדי מאיר אותו באור שונה, מעניין יותר.

הרוזן אלכסנדר רוסטוב, גיבור הספר, נידון, בשנת 1922, על ידי ועדת החירום של קומיסריון הפנים העממי (ה-נקו"ד), למעצר בית במלון "מטרופול" , הניצב מול הקרמלין במוסקבה, ואם יהין לצאת ממנו אי-פעם, דינו מיתה, ממש כמו כל בני האצולה ברוסיה, לאחר המהפכה הבולשביקית. מלון מטרופול ניצב בככר התאטרון ומחלונותיו ניתן להשקיף על התאטרון והדרך המוליכה אליו, לראות את האורות הדולקים במבואה, כמשה הצופה אל הארץ, ואליה לא יבוא.

מאחר שמלון מטרופול ממילא היה לו כבית שני בשהותו במוסקבה, שמח הרוזן על ה"כלא" הזה שניתן לו, אלא שהתברר לו, שלא הסוויטה החביבה עליו, זו שחי בה לא מעט זמן, ואשר רוהטה ונתמלאה בחפציו, היא זו שהוקצתה למעצר הבית שלו, אלא חדר קטן בעליית הגג, בקומה הששית, שהמעלית אף אינה מגיעה אליו, משום שקומה זו יועדה תמיד לאלה שהם מייחוס פחוּת מזה של האצילים והאורחים במלון, ומשום גודלו של החדר עליו להפרד ממרבית החפצים והרהיטים והספרים ושאר שכיות החמדה שהביא עמו מן הטירה, עת עבר לגור במוסקבה. ולהפרד מחפצים זהו עניין די קשה.

להמשך קריאת ג'נטלמן במוסקבה – אמור טוואלס