רעש אדמה בעוצמה 7.6 הכה בישראל ובמזרח התיכון בכלל. בואו ננסה לדמיין לעצמנו את התרחיש הזה, האפוקליפטי אך אפשרי לגמרי. רעש אדמה נוראי, כזה שכשאנחנו שומעות (ושומעים) על שכזה במדינות אחרות, רחוקות או קרובות, אנחנו מצקצקים בלשוננו בצער, ומשלחים משלחת חילוץ והצלה, ומקווים לטוב. אבל עכשיו זה כאן. אצלנו. רעש אדמה בעוצמה חזקה. בניינים נופלים, החשמל נפסק, קוי תקשורת קורסים, צינורות מים מתפוצצים, קווי ביוב עולים על גדותיהם.
וכאילו האזור לא נפיץ גם ככה, עכשיו נוספו לו כל הרעות החולות המתלוות לרעידת אדמה.
"הורוביץ: העליונות הטקטית של ישראל היא טכנולוגית, והרעידה פגעה בה קשות. ההרס יגרום ייאוש ואי-שקט. ואלה יתפתחו – בין שאורגנית ובין שבמכוון – לאלימות. אם זה עוד לא מתרחש, בקרוב נראה המונים מציפים את הגבולות בניסיון לחדור לישראל – מהגדה המערבית, עזה, ירדן, לבנון, סוריה. ..
זיגל: למה שהם יגיעו לישראל…?
הורוביץ:כי לאויבת המרה הזאת יש שירותים רפואיים מהמעלה הראשונה. לאויבת המרה הזאת יש אוכל ומים. וישראל תצטרך לקבל החלטה: אם להכניס אותם או לא. הַכנסתם תחייב חלוקת משאבים מוגבלים ויקרים מפז. כדי שאחרים יחיו, ישראלים יצטרכו למות. אבל אם לא נכניס אותם, נצטרך להתמודד עם ירי. ומובן שגם השכנות של ישראל יצטרכו לקבל החלטה: אם לטפל באזרחים שלהן או לנצל את העובדה שישראל הפכה פגיעה פתאום. .." (עמ' 301)
מי שמכיר אותי יודע שעל שולחני או בתיבת הדואר שלי נוחתים מדי שבוע כמה וכמה ספרים, הרבה יותר ממה שאי-פעם אוכל לקרוא (שלא לדבר על חנויות הספרים שאני מסתובבת בהן לעתים מתוך כוונה "רק להסתכל" ולא תמיד עומדת בפיתוי, ושלא לדבר על הקינדל שלי, שאף הוא מתחדש מדי פעם). את הספרים המגיעים אני ממיינת לכמה סוגים: ספרים שארצה לקרוא, ספרים שאולי ארצה לקרוא, ספרים שלא בטוח שארצה לקרוא אבל ימתינו לעיון מחדש, וספרים שבטוח שלא ארצה לקרוא, או שבטוח לא יהיה לי זמן לקראם, אפילו כשאצא לפנסיה. הספר הזה – "כתב סתרים" – הונח בפינת הספרים שכנראה ארצה לקרוא, אבל לא לגמרי בטוח; ביקורת משבחת למדי שקראתי על הספר, העבירה אותו לסקצית הספרים שארצה לקרוא (רק איני יודעת מתי), ואז ויוי, שפעם המליצה לי על ספר אחד, וצדקה, סרהבה בי שאקרא, ומובן שמיד קידמתי אותו לקריאה בקרוב מאד, תיכף אחרי הספר שבקריאה כרגע (תודה, ויוי, עשית מצווה גדולה).
ספר ארס-פואטי, שעניינו אהבה ועניינו כתיבת ספרים, וכך הוא נפתח:
"אני רוצה לספר לכם סיפור אהבה. אבל לא עליי ועל זוגתי נאוה אני רוצה לספר, אלא על אוהבים אחרים. זהו סיפור נפתל ומעורר תמיהה, יש בו שכול וכישלון (ויסלח לי ברנר), יש בו רמייה ועיוורון, יש בו תוקפנות וגם השפלה. כן, על פי כל הגדרה מקובלת, הקשר הזה בהחלט עמד על ראשו. ובכל זאת, זהו סיפור אהבה, כי מעל הכול, יש בו מה שמעידים על עצמם האוהבים הנוגעים בדבר, ואין איש מלבדם שרשאי לתאר את אשר בלבם. ובכלל, מי יקבע מהו נופה של האהבה? לפעמים, כך מתברר, פניה כפני הירח, אבק ומכתשים וחושך, ורק לעתים אור-מעט מושאל מן השמש." (עמ' 9)
לימודי ההיסטוריה שלנו בבית הספר, היו מחולקים להיסטוריה יהודית ולהיסטוריה כללית, כאשר לזו האחרונה הוקדש פחות זמן, וגם מי שהיו לו מורים או מורות מעולים ביותר להיסטוריה, בסופו של יום, מי שלא המשיך/ה ללימודי היסטוריה באוניברסיטה, או לפחות עסק/ה בתחומים המשיקים ללימודי היסטוריה, כי אז נשאר איזשהו "בליל" של תאריכים וקצת שמות, קצת קרבות, וזהו בערך.
רומנים היסטוריים עושים "תיקון" ללימודי ההיסטוריה שלנו, בכך שהם מציגים לנו את חיי היומיום בתקופות מסויימות, ומאירים תקופות שונות וארועים שונים באור יקרות.
אני, למשל, חבה (כמעט) את כל הידע שלי על תקופת נפוליאון ל"דזירה" שכתבה אנמרי סלינקו. וכשלהקת אבבא שרו על "ווטרלו" מיד יכולתי למקם את השיר בהקשרו ההיסטורי.
"עמוד האש" של קן פולט הינו רומן היסטורי משובח העוסק בתקופת שלטונן של מרי הראשונה "העקובה מדם" ואליזבת הראשונה, שתיהן בנותיו של הנרי השמיני שמלכו אחריו.
את הנרי השמיני הכרנו, בלימודינו הבלתי מעמיקים, כזה שהיו לו שש נשים, שאת ראשן של חלק מהן ערף, מסיבות אלה ואחרות, ובכל פעם נשא לו מחדש אשה אחרת. פחות נחרת בזכרון תפקידו בשינויים הדתיים באנגליה בפרט ובאירופה בכלל.
הנרי השמיני נישא לקתרין מארגון, שילדה לו את בתו מרי. מאחר שלא נולד בן מן הזיווג, ומאחר שהמלך ביקש כי יורשו יהיה בן זכר, ניסה המלך להשיג אישור לביטול נישואיו לקתרין.
במקביל, בהיותו בקיא בכתבי הקודש החל לחלוק על האמונה הקתולית, ולאמץ חלקים מן הפרוטסטנטיות. בשלב מסוים הכריז על הקמת הכנסיה האנגליקנית והכפפתה לשלטון המלוכה.
וכל זה, ועוד הרבה יותר ניתן לצפות בסדרה המצוינת – "The Tudors" העוסקת בתקופת שלטונו של המלך הנרי השמיני.
הויכוחים הדתיים ומלחמות הדת בין קתולים לפרוטסנטים המשיכו בתקופת המלוכה של מרי הראשונה, בתה של קתרין מארגון, שהיתה קתולית, וזכתה לכינוי "מרי העקובה מדם" עקב רדיפות הפרוטסטנטים בתקופתה, וכן בתקופת מלכותה של אליזבת הראשונה, בתה של אן בוליין, שהיתה פרוטסטנטית, וניסתה במהלך כל תקופת שלטונה לאפשר קיומו של הפולחן הקתולי ללא רדיפה והרג כאחותה לפניה.
מרי הראשונה – העקובה מדם
תקופת שלטונן של שתי המלכות – מרי ואליזבת – היא הרקע לסיפור הזה, וכדרכם של רומנים היסטוריים מוצלחים, מצליח גם הספר הזה לתאר נאמנה את התקופה, דרך גיבורים בדיוניים אמנם, אך קרובים דים ללוות את הדמויות האמיתיות ולהציג לנו – הקוראות והקוראים – תקופה מרתקת.
אליזבת הראשונה – המלכה הבתולה
גיבורי הספר: נד וילארד, פרוטסטנטי מקינגסברידג, ביקש בנעוריו להינשא לאהובתו, מרג'רי פיצג'רלד, אלא שהיותה קתולית ושאיפותיהם החברתיות של בני משפחתה מנעו נישואין אלה. נד וילארד פונה לשירותה של אליזבת, כעוזרו של סר ויליאם ססיל, יועצה של אליזבת. בהמשך יסייעו לה השניים בריגול אחר מזימות מטעם הקתולים באירופה כנגד מלכותה של אליזבת ונסיונות להדיחה.
מרג'רי פיצג'רלד שנכפים עליה נישואין לבנו של הרוזן, ובהמשך תהפוך למי שתסייע בשמירה על המורשת הקתולית ובהפצת הידע.
רולו פיצג'רלד, אחיה של מרג'רי, קתולי אף הוא, יהיה חלק מן המערך החותר תחת שלטונה של אליזבת, וממתככי התככים והמזימות להחלפתה.
פייר אומנד, קתולי בצרפת הקתולית, צאצא בלתי חוקי למשפחת דה גיז (האמיתית), עוסק בריגול כנגד הפרוטסטנטים בצרפת ומסייע לקתולים במאבקם כנגד אליזבת באנגליה.
סילבי פאלו, עובדת בחנות הספרים של אביה בפאריז, פרוטסטנטית בסתר, מסייעת בהפצת הבשורה הפרוטסטנטית באמצעות ספרי תנ"ך מתורגמים לשפת המקום, (וזאת לדעת: בנצרות הקתולית הדת תוּוכה על ידי הכמרים, כשחלק מכוחם נבע מכך שכתבי הקודש היו בשפה הלטינית, שהיתה ידועה להם ולמשכילים בלבד. הפרוטסטנטיות ביקשה להנגיש את כתבי הקודש לכולם, ולבטל את התיווך ווהפרשנות בין המאמין לאלוהיו).
והסיפור האמיתי הוא כאמור – מאבקי הדת והשלטון באירופה, ובעיקר באנגליה בתקופת המלכות מרי הראשונה ואליזבת הראשונה, והתיאורים הן של חיי היומיום, והן של תהליכים ומהלכים היסטוריים עיקריים, מרשימים ומאירי עיניים.
מומלץ מאד לקריאה, גם אם לא במקום ספרי ההיסטוריה.
עמוד האש – קן פולט. תרגום: נורית לוינסון. הוצאת: מודן. 836 עמודים
יש ספרים שכשאת קוראת אותם, את יודעת שמצאת לך סופר כלבבך, כזה שתמיד תרצי לקרוא דברים שכתב, אפילו אם זה יהיה סתם ספר טלפונים. כך קרה לי אחרי שקראתי את "שבריר" שכתב סטיב טולץ. ספר חכם, שנון, אנרכיסטי, מפתיע, כתוב לעילא. כל מה שהופך ספר לספר משובב נפש ממש.
לכן, כשנחת אצלי בתיבת הדואר ספרו השני שתורגם לעברית – "חול טובעני" – שמחתי עד מאד. כי ברור היה לי ששוב אפגש עם הציניות, השנינות, החכמה והכתיבה המצוינת.
אלא שנכונה לי אכזבה. הספר, שקראתיו עד הסוף כי אולי, רק אולי בסוף תהיה לי איזושהי הארה, משהו "יתהפך" ויאיר באור חדש את כל מה שקראתי עד עתה. אבל לא, לא קרה.
הכתיבה אכן שנונה ומתוחכמת, מצחיקה לעתים, אלא שהיצירה השלמה אינה גדולה מסך חלקיה, להיפך; העלילה אינה משכנעת דיה, הדמויות שצוירו גרוטסקיות במתכוון, ככל הנראה, הפכו בלתי אמינות, והכל הכל לא באמת מצדיק ספר בעובי שכזה, והזמן שנדרש לקריאתו.
אלדו בנג'מין הינו גיבור הספר, גדל במשפחה לא ממש מתפקדת. אחותו מתה טרם עת, אביו לא עמד בצערו ואמו, אשה פשוטה שבמהלך השנים הצליח לרושש אותה מכל נכסיה (המועטים). המספר הינו חברו לתיכון – ליאם ויילדר, שרצה להיות סופר והפך להיות שוטר, והספר שיכתוב ברבות הימים יהיה קורות חייו של אלדו, חברו מן התיכון.
ושוב לוקח ישי שריד פרה קדושה, ושוב מציג אותה לפנינו במערומיה, על פרטי הפרטים המדוקדקים, ושוב שוחט אותה, ואנחנו מהנהנים, משום שהוא צודק (אם כך הם אכן פני הדברים; כפי שהוא מציג אותם).
אם ב"השלישי" הציג בפנינו שריד איך יראו החיים כאן, לכשיוקם בית המקדש השלישי, ומלכות ישראל הקדושה, זו הנזכרת יותר ויותר כשאיפה פוליטית לגיטימית, תקום ותכונן, הרי שבספר הזה "מפלצת הזיכרון" מציב בפנינו שריד מראה ביקורתית למדי על מסעות החיים לפולין, למחנות העבודה וההשמדה, ועל השימוש המניפולטיבי לעתים, בזיכרון השואה.
דוקטורנט צעיר לחקר השואה, שנושא הדוקטורט שלו הוא: אחדות ושוני בשיטות הפעולה של מחנות ההשמדה הגרמניים במלחמה העולם השניה, ושאינו מוצא תעסוקה באחת האוניברסיטאות בארץ, או בהוראה בבית ספר, מוצא עצמו מלווה במסעות החיים לפולין, משום הידע הרב שצבר. מלווה מומלץ ומצטיין, יש לומר, מבוקש מאד בזכות הידע הנרחב ויכולתו "להעביר את החומר" בצורה מוחשית דיה.
התלמידים במסעות החיים, כמו שאנו מכירים, מן העיתונות או אפילו מתוך היכרות אישית, המסעות הללו מהווים עבורם סוג של חוויה כיפית מצד אחד, נוסעים לחוץ לארץ, ומצד שני כמובן, זוהי חוויה מכבידה עד מאד, על כל אדם, וכשהוא צעיר החוויה הזו יכולה להפוך לסוג של אינדוקוטרינציה מסוימת.
הספרים הכי חזקים הם אלה שחודרים הכי עמוק ונחים בקרקעית נשמתך. אלה שפתאום את מוצאת בהם משפט שהוא בדיוק את.
ואין לאן לברוח מהמשפטים האלה. גם אם לא תרצי להודות בפני עצמך, המשפט הזה הוא האמת שלך. ללא כל קשר לסיפור שאת קוראת, לחיים של הגיבור, שאין שום קשר בין חייו לחייך, אבל משהו שהוא אומר, משהו שקורה לו, משהו שהוא חושב, גם את חושבת.
“And yet he was always prepared: It will end this month, he would tell himself. And then, at the end of the month: Next month. He won’t want to talk to me next month. He tried to keep himself in a constant state of readiness; he tried to prepare himself for disappointment, even as he yearned to be proven wrong.” (Page 131)
ארבעה נערים נפגשים בקולג'. לכאורה סיפור כל-אמריקאי כמעט נדוש, סיפור התבגרות די מוכר, את כולם כבר פגשנו, או כמעט את כולם, בסיפורים אחרים ובסרטים. ארבעה נערים נפגשים בקולג', כל אחד מהם בא מרקע אחר, מבית אחר, וזוהי תחילתה של ידידות נפלאה.
רעש אדמה בעוצמה 7.6 הכה בישראל ובמזרח התיכון בכלל. בואו ננסה לדמיין לעצמנו את התרחיש הזה, האפוקליפטי אך אפשרי לגמרי. רעש אדמה נוראי, כזה שכשאנחנו שומעות (ושומעים) על שכזה במדינות אחרות, רחוקות או קרובות, אנחנו מצקצקים בלשוננו בצער, ומשלחים משלחת חילוץ והצלה, ומקווים לטוב. אבל עכשיו זה כאן. אצלנו. רעש אדמה בעוצמה חזקה. בניינים נופלים, החשמל נפסק, קוי תקשורת קורסים, צינורות מים מתפוצצים, קווי ביוב עולים על גדותיהם.
