"באותן שנים בבאר שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב. זה לא אומר שכל הילדים גנבו או עישנו או שיחקו כדורגל. אבל היה צריך לדעת איך לעשות כל אחד מהדברים האלה. איתן ארדיטי, למשל, לא שיחק כדורגל כמעט בכלל. אבל הוא עישן די הרבה, וקצת גנב. ואת מה שגנב, מכר." (עמ' 7)
כך זה נפתח.
סיפורה של חבורת ילדים, בנים יש לציין, על סף הבגרות, בעיר אחת די נידחת, אם כי באזור שלה היתה עיר מחוז ואף כונתה "בירת הנגב", אבל היתה מרוחקת מן המרכז במהות אף יותר מן המרחק הפיזי.
חבורת כמעט נערים, כאלה שאפשר למצוא בכל מיני ספרים ואצל כל מיני סופרים, וייחודה של כל חבורה הוא בדרך כלל הדרך בה מסופר סיפורם. גם כאן. הסיפור מתייחד מכל מיני סיפורים אחרים על חבורות אחרות, בשפתו המיוחדת של חרמוני, ובדרך תיאוריו, זרם התודעה הלוקח את הקורא/ת בין שנים בעבר, לזמן הווה, לעבר קרוב, ושוב לעבר הרחוק, ולמרות ה"קפיצות" הללו, קדימה ואחורה, אין הקורא/ת מאבד/ת לרגע את חוט הסיפור, ואין כלל צורך להתאמץ בעניין הזה, של לזכור איפה בדיוק הייתי כשעזבתי את הספר לרגע (או ללילה).
התקופה – ראשית שנות השבעים, רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים שהפכה על פניה את האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים, עת קרסה הקונספציה שישראל בלתי מנוצחת (למרות שהנצחון במלחמה הזו – יום הכיפורים – היה נצחון גדול על פי כל קנה מידה).
הקיבוץ שגדלתי בו היה נידח למדי; כבישים צרים דו-סטריים הובילו אליו. לעתים, בימי גשמים נסחפו הגשרים שמעל היובלים שזרמו בשדות הקיבוצים השכנים, והכבישים קרסו, או הוצפו. ובכל אופן, הדרכים נחסמו לזמן מה, עד שיכולנו לשוב ולנסוע בהם. אפילו לבית הספר.
בקיבוץ שגדלתי בו, בשנות הקמתו על ידי אנשים ונשים צעירים וצעירות, היה להם, לאנשים האלה, ועד הורים, שפנה ופעל, דפק על דלתות וכתב מכתבים. וכך קרה שבגלל המרחק מן הדרכים הראשיות (נידחות אף הן, במידה מסוימת) הצליחו ההורים של המתיישבים הצעירים לדאוג לכך כי יכנס אוטובוס עד לתוך הקיבוץ. פעם ביום, בבוקר, יקח את המבקשים לנסוע לעיר הגדולה, ופעם אחרי הצהריים, יביא את החוזרים לביתם.
כך במשך שנים, ועד עצם היום הזה; שני אוטובוסים ביום. אחד בבוקר, אחד אחרי הצהריים.
כך גם בעיירה ט… אליה הגיע התאטרון הנודד דיסיֶמבְּרֶה, עם המחזה "הנשיא האידיוט". בעיירה ט…, בה התרחשו כל האירועים שהם עילתו של הספר הזה, בעיירה הזו הגיע אוטובוס אחד מדי יום או יומיים (על פי לוח הזמנים ותלוי בעבירוּת הדרכים). היה מגיע, מביא את המעטים המבקרים או השבים לביתם, ממתין מעט ואוסף את הנוסעים אל העיר.
העיירה ט.. היא היא המקור ובה קרו כל הדברים שהובילו לספר הזה; עיירה נידחת, שמי שיכול עוזב אותה אל העיר, וחוזרים אליה רק לעת זקנה, לחיות את השנים האחרונות במקום מוכר, עם פרצופים מפעם, אלה שלא נסתייע בידם לעבור משם. אנשים שמעולם לא יצאו ממנה, היא כל עולמם.
זוג כבר לא לגמרי צעיר, בתחילת אמצע החיים, ילדה אחת, נשואים כך וכך שנים. השגרה כבר עוטפת אותם ומכלה לא מעט חלקות שפעם היו טובות ומסעירות, והיום הן, אפעס, נסתרות או שנעלמו כליל. יש ביניהם אהבה, כמובן, אחרי הכל הם חולקים חוויות משותפות, בית, הרגלים משותפים, ילדה אחת, כמובן, ואת החיים בכלל. הם גם די רגילים אשה לאישה ואיש לרעותו. אבל, וזאת יודעים רוב הזוגות החיים יחד כמה וכמה שנים, מתישהו השגרה מתישה, הורגת ברכות.
עידו ונורית הם זוג כזה. מקצועות חופשיים, מתפרנסים יפה. הוא עורך דין מוצלח במשרד בו הוא עובד, היא רופאת שיניים. ילדה אחת, קטנה. בגן.
ושגרה, כמו שגרה, אפשר להפר בקלות, בעניין של רגע, בלי באמת להתכוון.
נורית שיצאה לכנס מקצועי בחו"ל וחזרה, מתייצבת כמה ימים לאחר שובה מול עידו ובוכה.
"לראות אדם בוכה עשוי להיות דבר מטריד מאוד, בפרט כשמדובר באישה שמחה ומלאת חיים כמו נורית. .." (עמ' 8)
הבכי הזה מאד מבלבל. לא ברור מה קרה, לא ברור מה היא רוצה, לא ברור כלום.
הו, אתם הבאים ובעיקר אתן הבאות (כי, בינינו, את הספר הזה תקראנה הרבה יותר נשים מאשר יקראו אותו גברים, וההפסד כולו שלהם) בשערי הספר הזה, זנחו כל תקווה לספר מהיר וזורם ועוצר נשימה כמו "חדר", ספרה הקודם של אמה דונהיו שתורגם ונקרא ואף עובד לסרט (מוצלח למדי). הו לא. הספר הזה הוא איטי ואין בו מתח, אין הוא מהפך דפים במהירות. כמעט עד סופו. אבל אל תרפו, ואל תתיאשו. ואל תחשבו לרגע לעזוב, כי הספר איטי ואין בו מתח, ואין הוא מהפך דפים. כי התעלומה שבתוכו, ופתרונה, וכן סיומו של הספר (גם אם יש כאן איזו "קריצה" לקהל הקוראות והקוראים ורצון שלא להעציבם יותר מדי), הסיום הזה בהחלט מתגמל על הקריאה האיטית והמהורהרת משהו.
ואין פלא שהספר איטי במקצת; שהרי הוא מתרחש באמצע המאה ה- 19, באחד הכפרים הנידחים באירלנד, רק כעשור לאחר שנות הרעב הגדול, עת תפוחי האדמה כמשו, ואירים רבים מצאו את מותם ברעב.
כן, רעב הוא הגיבור בספר הזה. הרעב שכופה על עצמה ילדה קטנה, רק בת אחת עשרה. אנה או'דונל שהחליטה לצום, מתוך אמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעשות.
ליבּ (אליזבת) רייט, אחות אנגליה, מחניכותיה של פלורנס נייטינגייל, בוגרת מלחמת קרים, נקראת לכפר אירי קטן כדי להיות עדה וצופה ומדווחת האם אכן אנה או'דונל אינה אוכלת דבר, ומתקיימת אך ורק ממעט מים (ועל כן תהיה, מתישהו, ראויה לתואר קדושה, אם יתברר כך בכל הוועדות הבודקות מטעם הכנסייה).
כמה דברים שחשוב להגיד לפני הכל: בעצם – דבר אחד; ספר שמסתיים ב"המשך יבוא", כדאי לספר לנו, הקוראות והקוראים, שהסיפור לא נגמר.
זאת אומרת, יש סוף לספר, ומתישהו "רשע יבוא על עונשו" (בלטינית זה נשמע הרבה יותר טוב – Confutatis Maledictis), אבל זה לא יקרה כל כך מהר.
בינתיים יש לנו פתרון לתעלומה, שהקורא/ת יכול/ה לנחש, באופן חלקי, במהלך קריאת הספר, ויש דברים שיתגלו רק לקראת סופו.
ויש עניינים שנאלץ לחכות לספר הבא. ובהחלט נחכה.
כי שהם, גם כשהוא כותב לבני ולבנות הנעורים, מסוגל להוציא תחת ידו ספר מרתק ומהפך דפים, כתוב מצוין, לא מתחנף לקהל החדש (והצעיר), עם עלילה המתהפכת על פניה במהלך הספר, כשהטובים הופכים לפחות טובים והמובן מאליו כבר לא כל כך מובן.
במרכז הספר מציב שהם נערה – דנה – בת יחידה לאביה, קצין מושעה מן המשטרה, שאמה ואחותה נהרגו בתאונה. החיים קבלו תפנית, וכל מה שהיה חשוב פעם כבר לא חשוב כלל.
הכל התחיל בכך שורד המליצה לי מאד להוריד, ומיד, לקינדל את הספר Little Big Lies , לפני שעולה הסדרה בטלוויזיה (אפילו שאין לי טלוויזיה) ואקרא לפני שאצפה.
אז הורדתי. או לפחות כך היה נדמה לי, משום שהתברר לי, לאחר כמה פרקים שהורדתי ספר המנתח את הספר הזה, וכך יצא שמן הרגע הראשון ידעתי מה יהיה סופו של הספר; הספויילר המושלם.
ומשידעתי את הסוף, לא היססתי וצפיתי בכל הסדרה כולה, ואף נהניתי לחלוטין, ואני לגמרי ממליצה.
אבל קודם קראו את הספר.
קהילה קטנה, כל קהילה קטנה, יש בה סודות קטנים וגדולים, ואלה המחזיקים ואלו המחזיקות בסודות משקרים ומשקרות לסביבה, לחברים ולחברות, לממוּנים, לבעלי השררה, לילדים, לבני ובנות הזוג. כדי לשרוד, כדי שלא להתבייש בפני השכנים, כדי שאפשר יהיה להמשיך ולחיות בקהילה, מבלי להיות מוקא מתוכה.
ג'יין, למשל, אם חד-הורית. האב אינו ידוע. או כך היא טוענת באזני בנה בן החמש – זיגי. כך גם סיפרה לבני משפחתה. אבל היא נושאת עמה סוד, והשקרים שהיא צריכה לספר והצורך שלה להסתיר, כל אלה גובים ממנה מחיר. מחיר המתבטא בסיוטי לילה. מחיר המתבטא בצורך שלה להתחבא קצת, להסתיר את עצמה, לא להתבלט.
היה לי שבוע די קשה. לא "מהגיהנום", כמו שרציתי תחילה לכתוב, משום שבעזה יש עכשיו אנשים בלי חשמל, ונשים נרצחות כאן מסביב כמו זבובים, וזה באמת גיהנום… אבל שבוע עמוס וקשה ומתיש. כי גם כשעושים מה שהכי אוהבים אפשר להתעייף. והייתי צריכה בדיוק את הספר הזה, במשך השבוע, אבל קראתי ספר אחר, זה שכאן לפניו – "פרנקנשטיין בבגדאד".
היה לי אירוע בעבודה שהייתי שותפה להפקתו, והלחץ בארגון, יחד עם התקפי החרדה הקלים (שהכל יגיע בזמן, שהאוכל יהיה טעים, שיהיה מספיק לכולם, שיגיעו מספיק מוזמנים), גבו את שלהם משלוות הנפש. (האירוע, אגב, היה מוצלח. תודה ששאלתם).
והיתה גם העבודה שבכל יום.
היו החזרות לקראת הקונצרטים הקרובים.
והיה שבוע הספר, שבכל ערב פנוי התייצבתי אליו, לשוטט בין הדוכנים, להמליץ על ספרים, לשמוע המלצות, לחזור עם שקיות עמוסות ספרים וגב דואב.
ואגב שבוע הספר – באחד הימים פגשתי את רוני שאני מאד אוהבת, אותה ואת כתיבתה. והיא הציגה בפני את עומר ברק, ואמרה שהוא הגבר שהכי מבין, לדעתה, איך נשים מרגישות.
כן, הספר ברשותי, הודיתי, אך טרם הגעתי אליו, אם כי עמיתה לעבודה קראה ונהנתה.
אז החלטתי שבאמת הגיע הזמן. אולי זה סוג של צ'יק-ליט, אבל גבר כתב אותו, ואם גבר מצליח לכתוב צ'יק ליט, כדאי לקרוא.
"באותן שנים בבאר שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב. זה לא אומר שכל הילדים גנבו או עישנו או שיחקו כדורגל. אבל היה צריך לדעת איך לעשות כל אחד מהדברים האלה. איתן ארדיטי, למשל, לא שיחק כדורגל כמעט בכלל. אבל הוא עישן די הרבה, וקצת גנב. ואת מה שגנב, מכר." (עמ' 7)
