השבוע שעבר היה שבוע פורה במיוחד; ארבעה ספרים חדשים הגיעו אלי, ומשום שהייתי זקוקה למנוחה בחרתי בזה שנראה הכי מבטיח: ספר מתח, שוודי, שכתבה קמילה לקברג. השם הזה צלצל מוכר, ומיד זכרתי שקראתי פעם את סתת האבן שכתבה. לא כל כך זכרתי מה היה בו, בספר ההוא, כי כך טבעם של "ספרי המנוחה" שלי, שאני קוראת ומיד שוכחת את רוב העניינים שהיו בהם, אבל זכרתי שמאד נהניתי לקראו, ושהיו בו כל התבלינים הנכונים של ספר מתח.
ומה עושה ספר מתח לספר מתח טוב? קודם כל היפוך הדפים: כזה שהחיים עצמם מאד מפריעים לו, וכל מה שאת רוצה הוא להגיע הביתה, ולהתכרבל לך על הספה שבסלון עם הספר. כזה שאתה קורא במטה עד שנעצמות עיניך, ועוד קצת, עוד קצת, כי אי אפשר לעצור כך באמצע המשפט.
ומה עוד? שלא יהיה מובן מאליו, שלא יהיה ברור מי הרוצח/ת מן הרגע הראשון, או השני. שהעלילה תהיה מציאותית, שהגיבורים והגיבורות לא יהיו גיבורי על (כי אז זה ספר פנטזיה), וכל השאר בונוסים.
שלא נדע מי הרוצח ברגע הראשון או השני? ובכן, אני ידעתי מי הרוצח/ת בעמוד 293, רק כדי להבין שלא ייתכן שזה/זו הרוצח/ת בעמוד 356, והאמת מתחילה להתבהר רק בעמוד 399. ספר מתח טוב, ללא ספק.
אשה אחת, טרודי שמה, פגשה פעם איש אחד, ג'ון קֶרְנְקרוס שמו, והם התאהבו ואחר כך התחתנו, עברו לביתו, בית המשפחה מדורי דורות (או קצת פחות דורות), ועכשיו היא הרה.
אבל היא כבר לא אוהבת אותו, את ג'ון. למען האמת, ביקשה ממנו לצאת מן הבית כי היא זקוקה ל"אוויר" ול"מרחב" ולחופש מסוים.
או כך היא אומרת.
למען האמת היא התאהבה בגבר אחר, אבל אסור לג'ון קרנקרוס לדעת זאת, משום שהמאהב החדש הוא אחיו הצעיר, קלוד.
ג'ון הוא המוצלח מבין השניים, על פי כל קנה מידה כמעט. הוא משורר, ובעל הוצאת ספרים. הוא מרצה ומלמד משוררים אחרים, הוא מגלה משוררים מצויינים, וכשהם מתפרסמים וסוף סוף אפשר איכשהו להתפרנס מכתיבתם, הם עוברים להוצאות לאור מכובדות וגדולות.
וקלוד? קלוד מצטיין בדבר אחד – לעשות כסף. הוא איש עסקים כנראה די מוצלח. ומתגורר בשכונה מכובדת בלונדון, אם כי מבלה לא מעט זמן במיטתה ובחיקה של טרודי.
והוא איש משעמם. מאד משעמם. אבל לא את טרודי.
"… את כל החליפות שלו קונה רק ברחוב הזה ולא ההוא באזור מיפר, את החולצות במקום אחר, ואת הגרביים, אה, הוא לא זוכר.. אם רק.. אבל. איש מלבדו לא מסיים משפט במלה "אבל"." (עמ' 27)
"טיבו של מקום קטן שהוא כתא מיקרוסקופי במעבדה. ועדיין, זעיר ככל שיהיה יתרחש בו עולם ומלואו." (עמ' 35)
"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות. שורות שאולי מלכתחילה לא היו מכניסות אותנו ביניהן, כל כמה שהכניסו, אילו נערכה לבאים ועדת קבלה. המיון, הסינון, הבידוד וההסתגרות מפני – היו נטועים עמוק בדי-אן-אי של תושביו עצמם." (עמ' 40)
נולדתי וגדלתי בקיבוץ. קהילה קטנה, שכולם מכירים את כולם ויש בה מעמדות (גם אם אף אחד לא מצהיר על עובדה זו בריש גלי), ויש לה ועדות קבלה; לא כל אחד יכול לבוא ולגור בקיבוץ, אפילו אם הוא קונה שם בית (היום, אחרי ההפרטות למיניהן, צריך גם לקנות את ביתך בקיבוץ, לא מספיק לעבור ועדות קבלה); הצורך להשתייך לקהילה מחייב ויתורים על חלקים ב"אני", באישיות, ברצונות הפרטיים, בצרכים האישיים השונים, ממש כמו שבני האדם שונים איש מרעהו ומרעותו.
אבל ככה זה בקהילה קטנה.
אחר כך בגרתי ונישאתי, והלכתי, שוב, לקהילה קטנה אחרת – ישוב קטן בשומרון שהייתי חברה בגרעין ההקמה שלו. גם לישוב הזה היתה ועדת קבלה, והיו בו אנשים מקורבים יותר ומקורבים פחות, וגם בקהילה הזו צריך היה לוותר על כל מיני מאפיינים אישיים כדי להשתייך.
קודם כל ולפני הכל – אם טרם קראתן/ם את הספר הזה, או טרם ראיתם את סדרת הטלוויזיה שנעשתה על-פיו, ואתן לא אוהבות / אתם לא אוהבים ספויילרים, אל תמשיכו לקרוא!
לפני כשלוש וחצי שנים קראתי את הספר המצוין הזה – 13 סיבות שכתב ג'יי אשר – והמלצתי עליו מאד, בעיקר לבנות ובני הנעורים, שהחיים נראים הרי גורל בגילם, ובכלל, אם קורא/ת אחד/ת יפקחו עיניים, יתבוננו סביב ואולי יימנעו ממעשים, או יעשו מעשים טובים אחרים, הרי שהספר הזה עשה את שלו.
ואז באה סדרת הטלוויזיה, ועל פי הפיד שלי בפייסבוק, ומדורי התרבות בעיתונות, היא עושה לא מעט באזז. מובן שצפיתי בסדרה וכמה מחשבות עלו בי בעקבות הצפייה הזו.
בחודש יולי, שנת 2016, נסעתי עם המקהלה שאני שרה בה, לפורטוגל לפסטיבל, תחרות וסיבוב קונצרטים. במסגרת הקונצרטים ביקרנו בעיר לאגוש, בה הוקם מוזיאון להנצחת מקומה של פורטוגל ולאגוש בפרט בסחר העבדים מן היבשת השחורה – מוזיאון שוק העבדים. המוזיאון הוקם, כך הוסבר לנו על ידי המדריך המקומי, כדי להנציח את תפקידה של פורטוגל באחד מן הפשעים האיומים והנוראים ביותר כנגד האנושות, פשע שתוצאותיו מהדהדות עד היום, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות היעד, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות המוצא.
ומובן שאין פורטוגל לבדה בפשע הזה, אלא היו שותפים גם מדינות אירופה הנאורות – אנגליה, צרפת, ספרד, ומדינות היעד ובראשן המושבות האנגליות באמריקה, ואף מרכז ודרום אמריקה.
כדי לגרום להגירתם הכפויה של מיליונים מתושבי אפריקה, צריך היה להיות שיתוף פעולה עם המקומיים – שבטים שונים שבמסגרת המלחמות ביניהם היו מעברים שבויים מן המלחמות לידי האירופים, ואלה בתורם היו מניידים את הסחורה האנושית, בתנאים מחרידים, אל המקומות שיועדו להם. מי ששרד את הדרך, היה כנראה חזק דיו להימכר כעבד.
" ב-12 ביוני 1941 גילה היטלר ליון אנטונסקו את ה'פתרון' שלו ל'יהודי המזרח'. אפשר אפוא לקבוע כי בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לגשת ל'פתרון בעיית היהודים' בבסרביה ובבוקובינה, ואיפשר שם הרג המונים. הצבא נצטווה לאסור את היהודים בערים, הז'נדרמים נצטוו להרוג כול יהודי שיימצא באזורים הכפריים, בפועל השתתפו יחידות צבא גרמניות ורומניות בהשמדת היהודים בשני האזורים, מלווים ביחידות השמדה של הס"ס, איינזצגרופה D [עוצבת מבצע D]. בשלב הראשון של המיבצע נרצחו כ-160,000 יהודים, בסיועה של האוכלוסייה המקומית, רומנים ואוקראינים. ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דנייסטר את הניצולים, כ-150,000 במספר. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה, ובשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מן המגורשים. הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת עשרות אלפי יהודים מאוקראינה. העילה הרשמית לגירוש היה הרצון ל'טהר' את האזורים המשוחררים מן היסוד היהודים העויין, ששיתף פעולה עם השלטון הסובייטי (1940-1941), והתנהגותם האנטי-רומנית של היהודים בעת נסיגת הרומנים מן האזורים ההם בסוף יוני 1940. באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כי שיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי. יון אנטונסקו עצמו נתן את פקודת הגירוש, וקבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים', ובבוקובינה יושארו מכול כ-90,000 יהודיה רק כ- 10,000 יהודים שהיו חיוניים לכלכלת האזור. הגרמנים לא הפעילו בעניין זה כול לחץ משום שממילא פעל אנטונסקו על-פי תוכניותיהם של הנאצים באשר ליהודים." (מתוך: השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה באתר "יד ושם")
בין כל סיפורי וספרי השואה נבלע לרוב סיפורה של יהדות רומניה, נבלע ונבלל בשאר הסיפורים, הוצנע מעט, כי הרי רומניה היתה בת ברית למשטר הנאצי. אבל יהודיה לא היו מוגנים. כלל וכלל לא.
ספר שפותח צוהר לסיפורה של יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השניה, ואף יותר מכך, מעלה שאלות ותהיות אצל הקורא/ת – מה הייתי עושה אילו? אילו הייתי בראש הועד היהודי במקום הכינוס / מחנה הריכוז הזה או האחר? כשמגיעות המכסות למשלוח למחנות עבודה, כשצריך לצמצם את האוכלוסיה, בגלל מחסור ומחלות? את מי לשלוח קודם? על מי לשמור? האם ניתן לשחד את הממונים מטעם השלטונות? ומי יממן את השוחד?
לומר את האמת – הייתי נוטשת כבר קודם, אבל היה לילה, ולא רציתי לצאת שוב מן המטה, רק כדי להתחיל ספר חדש, ובכלל, ניסיתי קצת להניח לראש אחרי קריאת "הטבלה המחזורית"; אבל זו לא היתה באמת מנוחה נכונה. בעיקר בזבוז זמן.
זוכרות את ספרי מיילס אנד בון? אלה שקראו להם בעברית "הרומן הרומנטי"? זוכרות?
תמיד היתה בהם אשה צעירה ובלתי מנוסה, בדרך כלל עניה, שפגשה גבר עשיר, מסוקס, גברי, בדרך כלל היתה לו חברה לצידו, או כזו שרצתה להיות. הוא יכול היה להיות רווק או אלמן, לפעמים עם ילדים משלו. גיבורת הספר התאהבה בגיבור ולהיפך, החיים הפרידו ביניהם, עד ששבו והתאחדו בנשיקה.
השבוע שעבר היה שבוע פורה במיוחד; ארבעה ספרים חדשים הגיעו אלי, ומשום שהייתי זקוקה למנוחה בחרתי בזה שנראה הכי מבטיח: ספר מתח, שוודי, שכתבה קמילה לקברג. השם הזה צלצל מוכר, ומיד זכרתי שקראתי פעם את סתת האבן שכתבה. לא כל כך זכרתי מה היה בו, בספר ההוא, כי כך טבעם של "ספרי המנוחה" שלי, שאני קוראת ומיד שוכחת את רוב העניינים שהיו בהם, אבל זכרתי שמאד נהניתי לקראו, ושהיו בו כל התבלינים הנכונים של ספר מתח.
