פעם, בבית הספר היסודי במסגרת שיעורי הבית שהטילו עלינו התבקשנו להמיס מעט מלח במים, ואז להרתיח את המים עד שיתאדו לגמרי, ולדווח מה קרה. המים התאדו ועל קרקעית הכלי נותרה שכבת מלח.
ניסוי נוסף כלל סוכר במקום מלח, והתוצאות היו, כמובן, סוכר שהתגבש על קרקעית הכלי, כמעט בלתי ניתן להסרה, ואמא אחת זועמת מעט, שבחיוך אירוני ביקשה שבפעם הבאה המורה תגיע לנקות את הכלי משאריות הניסויים הכימיים הללו.
בניסוי הסוכר נזכרתי כאשר קראתי את הפרק "ארסן" בו מתבקש הכימאי לבדוק האם חבילת הסוכר מכילה חומרים נוספים חוץ מסוכר.
כי כזהו הספר הזה "הטבלה המחזורית", עוסק, כביכול, ביסודות הכימיה, דרך הטבלה המחזורית, שיטת המיון של מנדליב המציגה את היסודות על פי המספר האטומי והסמל הכימי של האטומים שלהם (ענין המובן בעיקר ליודעי ח"ן, כימאים או לומדי כימיה, שוודאי יהנו מן הספר הזה אף יותר מאלה שכמוני, זנחו את המעבדות, מבערי הבונזן, החומרים והמבחנות כבר בתחילת לימודיהם/ן בחטיבת הביניים, או התיכון); אבל, בעצם, כל פרק בספר הוא סיפור, אוטוביוגרפי או אחר, הקשר ליסוד כימי מן הטבלה המחזורית.
על מאמרו של יהודה ויזן "רוני סומק, יאיר לפיד של השירה העברית", "הארץ" ספרים – 14 באפריל, 2017 ביקורת על ביקורת
התחלתי לקרוא את ביקורתו של יהודה ויזן, והתמלאתי פליאה – למה? מה עשה לו סומק שככה השתלח בספר שיריו האחרון, ובשיריו בכלל, ובו עצמו?
קודם כל בא ויזן חשבון עם שינוי השם מ"סומך" ל"סומק" ומיד מסיק כי סומק ביקש, כך נראה (לו, לויזן), להתרחק ממזרחיותו; מאין הוא יודע זאת. והרי עמיחי (שבאילנותיו הוא נתלה בהמשך), היה פעם לודוויג פפויפר, ושינה שמו, כך ציין פעם באיזה מקום, מסיבות ציוניות. אפילו אני, כותבת שורות אלה, שיניתי שם משפחתי פעם מ"גרינר" ל"גנור", סתם כי לא אהבתי את הצליל. על-פי ויקיפדיה, למשל, נפלה טעות של הבחור הזעצער, בעת פרסומו של שירו הראשון של סומק, ומאז דבק בו השם, והוא דבק בו בחזרה. אבל היי, למה לבלבל את ויזן עם עובדות. יותר טוב, אם כבר משמיצים, להוסיף עוד טיפת רוע: מתכחש למזרחיותו.
אבל איך אפשר בכלל לחשוב אפילו, שסומק מתרחק או מתכחש למוצאו, והרי כל כך הרבה שירים שלו נובעים משם, מן המוצא המזרחי, ומצביעים לשם… להמשך קריאת על מאמרו של יהודה ויזן המבקר את ספר שיריו החדש של רוני סומק
את הספר הזה קניתי לא כל כך מזמן באחת מחנויות הספרים. קניתי כי כל כך הרבה המליצו עליו, והיה איזה הייפ מסביבו, ואמרו שהוא מצחיק. היו כאלה שכתבו כי זה היה לעתים מביך, עת פרצו בצחוק רם בפומבי. ואני הלא זקוקה, לעתים, לספר שממש יצחיק אותי.
אבל זה לא הספר הזה. לעתים עלה בדל חיוך על שפתותי, אבל בסך הכל הספר הזה די עצוב, אם מסתכלות על התמונה המלאה, וקוראות בין השורות.
ולא שהספר מעמיק במיוחד, הו לא! אין כמעט קלישאה שלא נזכרת בו, בעניינן של נשים רווקות / גרושות ובעניינים של יחסים בין המינים. למען האמת ההגדרה היותר מדויקת תהיה "ריק"; הספר הוא במשקל נוצה, ולא מותיר אחריו סימנים כלל.
מצד שני הוא נקרא בשטף, ונגמר בתוך יומיים, כך שהוא בהחלט כתוב טוב.
אשה אחת, שיש לה שני ילדים בגיל ההתבגרות, ובעל אחד שמודיע לה יום אחד שהוא עוזב אותה כי מצא אהבה חדשה. זה לא באמת צריך להפתיע אותה, כי הם בעיקר חיים האחד ליד השניה, תוך ניהול הבית. חיי הנישואין כקלישאה.
הכל התחיל בימים האחרונים של חודש ינואר השנה, עת עברתי על יד החנות בוק שוק ברמת אביב, חנות חביבה עלי במיוחד, משום שהצלחתי למצוא שם לא פעם ספרים-שאי-אפשר-למצוא-בשום-פנים-ואופן, ומשום שבעל החנות הוא איש מאד חביב ומאיר פנים, ובעיקר אוהב ספר מן הזן ההולך ונכחד.. והבטחתי לעצמי שבשום-פנים-ואופן אני לא קונה לי אף ספר, משום שיש לי בערך שלושים או ארבעים ספרים שטרם קראתי על מדף-הספרים-הממתינים-לתורם, ועוד אי-אלה ספרים בפורמט דיגיטלי על הקינדל, ובאמת שאין שום צורך בעוד ספר.
אבל, אמרתי לעצמי, אעבור ואציץ, סתם כי יש לי קצת זמן להעביר, ומזמן לא הסתכלתי על החנות הזאת..
מחוץ לחנות יש דוכן קטן ובו ספרים ב- 10 שקלים בלבד, וכבר מרחוק ראיתי את הספר הזה, וידעתי מה הוא גם מבלי לקרוא את השדרה (הייתי רחוקה מכדי להצליח לקרוא), והבנתי שלמרות שהבטחתי לעצמי לא לקנות עוד ספר, ולמרות שבסיומו של הספר הקודם בסדרה – The Silkworm – תהיתי אם אשוב לקרוא עוד ספר בסדרה הזו, משום שרולינג, למרות כתיבתה המצוינת לגמרי, היא, איך לומר? "חופרת". כדי להאריך, כדי להעמיק, כדי לתת רקע… ואני? מה אני כבר רוצה? סיפור מתח טוב עם קליימקס טוב בסופו, "עת רשע יבוא על עונש", שהוא התרגום של Confutatis Maledictis(כאן מתוך הסרט הנפלא "אמדאוס"). אבל לא אצל רולינג. היא צריכה להוסיף רקע ומניעים, קצת פרטים ביוגרפיים, ועוד קצת, הן של הגיבורים והגיבורות, הן של גיבורי המשנה. "חופרת".
קודם כל ולפני הכל: אם טרם קראתם את שני הספרים הראשונים מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של פרנטה, אין לי אלא להפציר בכם להמתין עוד קצת, עד שיצא לאור התרגום של החלק הרביעי.
כי עם סיום החלק השלישי – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – נשאר/ת הקורא/ת תלוי/ה באוויר, תרתי משמע, יחד עם אלנה גרקו, המספרת. באוויר.
והלא בין הספר השני לשלישי צריכים היינו להמתין תשעה חודשים. אפשר היה ללדת ילד בזמן הזה, או ילדה. ועכשיו מה? עוד ששה או תשעה או כמה-שלא-ייקח?
מצד שני – אם כבר קראתם את השניים הקודמים (ואיך אפשר שלא?) אין שום סיבה להמתין יותר. אפשר כמובן, אם זמנכן בידכן, ואין לכם ערימה מתגבהת והולכת של ספרים-שטרם-נקראו ליד המטה, לקרוא שוב את השניים הקודמים (כך עשיתי פעם עם ספרי הארי פוטר למשל, או, בשלב מוקדם בהרבה בחיי, עם הטרילוגיה של ג'.ר.ר. טולקין – שר הטבעות), או פשוט לדפדף בכל פעם לתחילת הספר, כדי לזכור מיהו מי בשכונת העוני בה גדלו שתי הגיבורות בנאפולי.
ובכל מקרה – אלה ספרים שצריך לקרוא אותם, עכשיו או אחר כך, או קודם. אבל לקרוא – צריך.
"נולדתי בהצטיינות. 'אפגר עשר. הציון הגבוה ביותר,' הדגישה אליס. אני התינוקת היחידה שקיבלה אי-פעם ציון כזה גבוה. אצלה – גם אם הם ורודים, גם אם אוחזים מיד בפטמה, גם אם הם מביעים עניין ונושמים כהלכה – רוב התינוקות מקבלים 'נכשל'. אפילו הם מתנאים בפניה בפעלולים מתוקים, אליס לא נכנעת. בטופס היא כותבת את הציון 9 בידיים רועדות (כי עשר זה אלוהים), ואלי, מאחורי גבה של היולדת, היא מעגלת אצבעות לאות אפס עגול ומאופס. .." (עמ' 33)
סוּפה היא המספרת. בתה של אליס. אם חד-הורית. אין אבא בתמונה. אין אחים. משק אוטרקי של נשים בלבד. כזה שכבר פגשנו פעם אצל דהן קרליבך ב- "אחותי כלה והגן נעול". הן בנות המשפחה היחידות. אין סבא וסבתא. לא ידוע מי האב. הורי האם טבעו בטטואן. אחותה מתה מצריכת סמים. נותרו רק האם והבת. והאם עוטפת, ככל יכולתה, את בתה בצמר גפן. מרחיקה אותה מכל צרות ופגעים ואסונות, אמיתיים או מדומים. חיה במושב קטן ומבודד, לא רחוק מקיבוץ אחד שאליס גרה בו פעם, ועכשיו כבר לא, ולבה מלא על הקיבוצים והקיבוצניקים (על אדמות המריבה בין המושבים לקיבוצים, על ההרחקה, על החינוך; דהן קרליבך לא תחסוך מן הקורא/ת את דעתה בנדון, ואת הצד שהיא לוקחת).
מרחיקה אותה מכל מה שיכול לאיים. מכל מה שיכול להפריד ביניהן. מצאה תירוצים לצבא, כדי שלא תגויס, מנעה ממנה ללכת לאוניברסיטה, למרות מלגה שקבלה. סדרה לה עבודה בבית. ממש בבית – סוכנות הדואר המקומית. זו הפוגשת את הדואר-נע (באוטו האדום) ומקבלת מכתבים ומוסרת מכתבים.
מרחיקה אותה ממחזרים, כי גברים זה מסוכן, הם יכולים לגרום לכל מיני צרות ומכאובים. וצריך להזהר.
אחרי קריאת הספר הזה – זו התחושה שעלתה בי. צריך להרוס הכל ולהתחיל מחדש. רי-סטארט של האנושות. כי אי אפשר לראות ולהשאר אדישים, לדעת, לראות בטלוויזיה תחקיר של אמנון לוי, ולהמשיך לחיות כאילו זה לא נוגע בנו, זה רחוק, זה שם.
ושם זה אפריקה
באפריקה נערות בנות שתים עשרה ועשר עוסקות בזנות. כמו אחיותיו הגדולות של ג'יגָנָה, המספר ב"סעודת כריסמס". מַיישָה, האחות הגדולה, בת שתים-עשרה וכבר מנוסה עד מאד באיך צריך להתנהג ברחובות. הערב – ערב חג המולד – היא זו שתביא את סעודת חג המולד, שאריות שתאסוף מכל מיני מקומות, אחרי שתסיים לענג שלושה זרים לבנים וקוף (כן, גם הקוף כנראה ישותף ב"חגיגה") שאספו אותה ביגואר. יגואר!. מיישה היא המפרנסת העיקרית במשפחה, כי האב לא בדיוק מתפקד, והוא חייב כספים לכל מיני, ובדרך כלל שיכור, האם בעיקר יולדת ויולדת, ומיניקה ומסדרת תורנויות טיפול בתינוק. נָאימָה, בת העשר מקבלת כבר הדרכה ממיישה, שעוד מעט תיסע למקום אחר, אבל לפני כן, תספיק להביא עוד מעט כסף למימון בית הספר של ג'יגנה, המדים, הספרים. מיישה, שלא היה כסף לשלוח אותה לבית הספר, ומוכרת את גופה בן השתים-עשרה לגברים.
פעם, בבית הספר היסודי במסגרת שיעורי הבית שהטילו עלינו התבקשנו להמיס מעט מלח במים, ואז להרתיח את המים עד שיתאדו לגמרי, ולדווח מה קרה. המים התאדו ועל קרקעית הכלי נותרה שכבת מלח.
