יש משהו מעט בעייתי בקריאת ספר מתח, אחרי שכבר ראית את הסרט; את כבר יודעת מי הרוצח, מה מניעיו, כבר אי אפשר להטעות אותך בחשודים עיקריים או מיידיים. גם ההיפך הוא הנכון: לראות סרט מתח אחרי שקראת את הספר עליו הוא מבוסס, כשאת כבר יודעת מה עומד לקרות, נוטל לא מעט מן ההנאה הנלווית לתעלומות אלה או אחרות.
ובכל זאת, בחרתי לקרוא את הספר. הגעתי אליו בדרכים עקלקלות מעט, בין השאר משום שעל כריכת ספר אחר שאהבתי מאד – "הנערה הכי בת מזל בעולם" – הופיע המשפט: "אהבתם את הבחורה על הרכבת? צפוי לכם מפגש עם גיבורה בלתי נשכחת". ובכן – לידיעת אנשי ההוצאה: "הנערה הכי בת מזל בעולם" לא זקוקה ל"בחורה על הרכבת"; היא הרבה יותר ממנה. היא בלתי נשכחת באמת. לאחר זמן יימוגו רייצ'ל ואנה ומייגן וטום וסקוט בערפילי השכחה; הם לא באמת חשובים. ג'סיקה נול תשאר לתמיד (או לפחות להרבה זמן).
רייצ'ל היא הבחורה על הרכבת; בכל יום היא נוסעת ללונדון בבוקר וחוזרת בערב, ובדרך היא צופה בבתים שבוויטני, הבתים הקרובים למסילה, מקום שם מאיטה הרכבת (ענייני תחזוקה), ובעיקר בשני בתים. האחד בו מתגורר זוג שנראים לה מאד מאוהבים, והיא מדמיינת את שמותיהם וסיפור חייהם, ואת השיחות שהם ודאי מנהלים ביניהם. חיים ממש כמו שהיו יכולים להיות לה. רק כמה בתים בהמשך הרחוב.
ספר סיפורים, כל ספר סיפורים, כרוך אצלי בהתלבטות; האם להתחיל לקרוא? מתי להתחיל לקרוא? כי יש לי כלל (שלא תמיד אני עומדת בו, אבל אני מנסה) שאם כבר ספר סיפורים, כי אז בין סיפור אחד למשנהו צריכה להיות הפסקה. לאפשר לסיפור שזה עתה קראתי "לשקוע". אלא שאם אעשה הפסקה אחרי כל סיפור, מה אעשה בלילות לבנים, למשל, אם לא אוכל להמשיך לקרוא? ואם אמשיך, האין אני מקפחת סיפור זה או אחר?
ובכלל – סיפורים קצרים צריך לדעת לספר; צריך לדעת לתמצת חיים שלמים, לעתים, למספר מצומצם של משפטים ומלים, כדי שיישאר מקום גם לסיפור, וגם למה שמאחוריו, מה שלא מסופר, ולהפעיל את הדמיון. ולא כל מספר או מספרת של סיפורים קצרים אכן נחנו ביכולת הזו. ההיסוס גדל לאחר שהתוודעתי לספר או ספרים אחרים של אותה סופרת או אותו סופר, שהם רומנים, או לפחות נובלות, ואת יכולותיהם כמספרי רומנים אהבתי מאד, ואז גדל החשש שמא יאבד קסמם בעיני.
אבל אין זה המקרה כאן; את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה פגשתי פעם ב"היביסקוס סגול", שקראתי בעקבות המלצות נלהבות של חברות וחברים בפורום הספרים שהיה בטמקא, ומאד אהבתי אותו. מאד. לכן, את "כּרוּך סביב צווארך" קניתי באחת מאותן קניות של הרבה ספרים למדף-הספרים-הממתינים-לתורם, ושם היה מונח מספר שנים, עד עתה. ועתה הגיע זמנו.
. "..הנוטש את הרגליו אינו אלא שב ומוצא את עצמו." (עמ' 50)
ספרון צנום, לא שלם כי מעולם לא הושלם, אך מכיל עולם ומלואו.
יש בו מניפסט חריף כנגד המלחמה, כל מלחמה, המלחמה ככלי ליישוב סכסוכים, המלחמה ככלי להאדרת מלכים ורוזנים וקציני צבא בכירים וגנרלים כמובן, המלחמה ככלי במשחקי כבוד, המלחמה ההופכת חייהם של האנשים והנשים ה"פשוטים" והאלמונים על פיהם, ומשנה סדרי עולמם (בהנחה שיישארו בחיים בסופה).
"..ארץ אינה נמדדת לפי מתיה הגדולים. לפי החיים בה היא נמדדת. אבל ודאי וּודאי שלא לפי אישיה הבכירים והעליונים – באלמונים שבה היא ממשיכה לחיות. .." (עמ' 73)
ועוד יש בו בספר ביקורת נוקבת על מעמדן של נשים בחברה והחוקים הפטריארכליים המטופשים ששררו ושוררים בחלקם עד ימינו, המכתיבים דרכי חיים, ומונעים, בעיקר מנשים, את היכולת לחיות את חייהן ללא שיפוט וללא הכתבה.
ויש גם ביקורת על החלוקה המעמדית.
וכמובן – יש סיפור. סיפור שלא נגמר, משום שצוויג מעולם לא השלים את כתיבתו. וחבל שכך, כי איך נדע? וטוב שכך, כי כך נוכל לבחור לעצמנו את המשך הסיפור ואת סופו, ורק יחסרו לנו שפתו הנפלאה ותאוריו החיים של צוויג.
טוב, זה לא יהיה ממש ארוך, אפילו די קצר. מין ספר כזה שנקרא מהחל עד כלה במהירות ולא נודע כי בא אל קרבו, לא משאיר סימנים, בעוד שבוע או חודש בקושי אזכור שקראתי אותו (והרי לכן עוד סיבה לתחזק בלוג ובו סקירות, פשוט כדי לרענן את הזכרון), לא מגרד, לא כואב, לא יורד חדרי לב או בטן. אוורור קל המאפשר לספר שלפניו לשקוע על כל כובד משקלו, ולהותיר חותמו.
ולפעמים צריך גם ספרים שכאלה.
ספר הוא והיא, הצד שלו, הצד שלה, פרק שלה פרק שלו.
רייצ'ל – ג'אפ (ג'ואיש אמריקן פרינסס), נסיכה יהודיה אמריקנית, נולדה עם מום בלב. מום שחִייב אשפוזים חוזרים ונשנים, סטנטים, ניתוחים, המנעות ממאמץ, חיים על הקצה, במידה מסוימת. אבל יש לה הורים אמידים למדי, ורק אח אחד, כך שאפשר להפנות משאבים לטיפול ולדאגה.
ואפשר (וצריך) לדאוג.
אנדי – בן לאם יחידנית. אביו, ככל הידוע לו, התגייס לצבא ונהרג בגרמניה. אנדי הוא בן לאב שחור ולאם לבנה, שהוריה לא ממש מחבבים את הצירוף הזה, ועל כן יש ביניהם עימותים לא מעטים.
כל מי שאי פעם התאהבה והתאחדה, ונפרדה לאחר מכן, שלא לדבר על נישואים וגירושים, מכירה את ההרגשה, את הכאב הנלווה, גם אם לגמרי לא התאמתם האחד לשניה, או התאמתם אבל לא מספיק, או שגדלתם והתבגרתם מתוך הקשר הזה, עד שאחד מכם חש שאי אפשר יותר להמשיך מבלי להתפשר לגמרי על מהותך שלך. ואז, כשנפלה ההחלטה, מצדך או מן הצד השני, וצריך להתחיל לפרק ולחלק את מה שיש, את הבית, את הרכוש, את הילדים (אם כבר יש) את הזכרונות. לחלק את חייך ל"לפני" ו"אחרי".
בדרך כלל לא מדברים על זה, על מה שהיה, על מה שנשבר, על מה שאי-אפשר לאחות עוד.
אלכסנדרה פולר כתבה על זה ספר. על חייה, על אהבתה, על הפירוק.
על פי הכתוב על כריכת הספר זהו "הממואר הטוב ביותר שנכתב על גירושין." (בוסטון גלוב). אבל לא רק. לא רק על גירושין. בעיקר לא על גירושין. הגירושין הם חלק, אבל לא העיקר. העיקר הוא החיים שהיו לה לפני, הצורך לאחד את החיים של לפני עם ההווה. הגירושין יגיעו רק בסוף. והמסע לשם יהיה מרתק, מרהיב, יקח אותנו הקוראות והקוראים על פני יבשות ותרבויות.
".. אפריקה היתה מערכת היחסים העיקרית שלי רוב חיי, היא הגדירה אותי, החזיקה אותי והיתה חד-משמעית כפי ששום מערכת יחסים אנושית מעולם לא היתה, למעט עם הוריי, אשר בכל מקרה לא היה בכוחי להפריד אותם מהאדמה הזאת לעולם." (עמ' 55)
אלכסנדרה פולר נולדה באנגליה וגדלה באפריקה, במה שהיתה פעם רודזיה שאחר כך התחלקה לזמביה וזימבאואה. ילדותה עברה עליה במקום שאין בו חוקים וסדר, כפי שאנו רגילים אליהם בעולם המערבי, אלא חוקיות אחרת, הנוגעת למועדי הגשמים, ואם השנה גשומה או שחונה, אם היבול עלה יפה; מערכת היחסים בין מתישבים לבנים, גם אם הם נטועים דורות באדמת אפריקה, לבין שחורים מקומיים, כוחות חיצוניים מהפכנים כאלה או אחרים, המבקשים להסיר עול זה או אחר, חיות הבר, החרקים, הזוחלים, חיות המשק, הסוג המסוים של כאוס שבו דבר מעולם לא באמת צפוי, ואי אפשר לחיות את חייך כשאת/ה יודע/ת מה יהיה מחר. אפשר רק לשער. להמשך קריאת לעזוב לפני בוא הגשמים – אלכסנדרה פולר
בשנים האחרונות יותר ויותר ספרים יוצאים לאור בהוצאות פרטיות. דומה כי הכותבים והכותבות הצעירים והצעירות (או קצת פחות צעירים וצעירות) בוחרים שלא לעלות על דרך החתחתים של פניה להוצאה זו או אחרת, או יותר מאחת, וקבלת תשובה שלילית אחרי תשובה שלילית. אלה מהם ומהן שממש מתעקשים להוציא תחת ידיהם ספר שיש בו יותר מאשר עריכה לשונית, פונים למימון המון, ובעזרת טפטופי המממנות ומממנים צוברים סכום המאפשר עריכה מקצועית והוצאה לאור מכובדת דיה.
כך נהגה גם דפנה ויטלה בן בסט. וטוב שכך עשתה משום שמצאה לה עורכת נפלאה בדמותה של עדנה שבתאי, ואל יקל הדבר בעיניכן, משום שעריכה טובה, שלא לדבר על כה נפלאה, יכולה להפוך כתב יד לספר מרתק לגמרי.
את סיפור הוצאתו לאור של הספר הזה שמעתי בערב אחד, בסלון התרבותי הנערך מדי חודש לערך בחברת קו קו קולטיב קולקשן, שהיא בכלל חברה המיצרת בגדים. אלא שיש לה גם אג'נדה חברתית, ומשום כך אנו זוכות מדי פעם לערב תרבותי בעניינים שונים. וכשקבלתי את ההזמנה לערב הזה, מיהרתי להרשם, למרות שבדרך כלל איני הולכת לערבי-ספר של ספרים שלא קראתי.
אבל לקו קו אני הולכת.
וטוב שכך, משום שזכיתי לערב נפלא עם העורכת והסופרת ואף חזרתי לביתי עם הספר (ועם שמלה, כמובן, אבל זה כבר עניין אחר), ומשום התגובות הנלהבות שנשמעו סביבי בערב הזה, הוקדמה קריאת הספר ל"כמה-שיותר-מוקדם", ולא ל"יום אחד אגיע גם אליו" (ויש כאלה לא מעטים).
בתחילה קראתי את הכתבה / ראיון שפורסם ב"הארץ" עם ג'סיקה נול, הסופרת, וכבר ידעתי שארצה, מתישהו לקרוא את הספר הזה.
אחר-כך, גילית חומסקי פרסמה את המלצתה על הספר הזה, והבנתי שלא רק שאקרא את הספר הזה, אלא שאעשה זאת בהקדם האפשרי.
ובצדק גמור.
הספר הזה מוקדש "לכל הטיפאני פאנליות בעולם. אני יודעת." מין הקדשה סתומה מעט, שתתברר בהמשך, עם קריאת הספר.
טיפאני פאנלי, שעכשיו היא אן-תיכף-האריסון, היא הנערה הכי בת-מזל בעולם. מפרברי פילדלפיה, מאם שמתאמצת, כל הזמן מתאמצת, לעלות במדרג החברתי (עד כדי כך שהיא נוסעת בב-מ-וו בת שבע, מקרטעת, ובלבד שלא תשפיל עצמה לקנות הונדה חדשה), מתיכון שבו נחשבה לאחת מן הבלתי נחשבות / בלתי מקובלות משום מוצאה הלא-מספיק-עשיר, הגיעה למגורים בניו-יורק, אירוסין עם לוק האריסון (כסף, הרבה כסף, ישן, בית בננטקט, אצולה), משרה נחשקת במגזין נחשק לנשים. סיפור הצלחה.
יש משהו מעט בעייתי בקריאת ספר מתח, אחרי שכבר ראית את הסרט; את כבר יודעת מי הרוצח, מה מניעיו, כבר אי אפשר להטעות אותך בחשודים עיקריים או מיידיים. גם ההיפך הוא הנכון: לראות סרט מתח אחרי שקראת את הספר עליו הוא מבוסס, כשאת כבר יודעת מה עומד לקרות, נוטל לא מעט מן ההנאה הנלווית לתעלומות אלה או אחרות.
