כשסבא וסבתא שלי רצו לדבר בשפה שהילדים לא יבינו, הם דברו ביידיש. כשבכורתם, שלימים תהיה אמא שלי, התחילה להבין יידיש, הם עברו לפולנית. ככה אמא שלי לא למדה יידיש אף פעם, ומשום כך גם אני לא. טוב, כמה מושגים בכל זאת נטבעו בנו כמו וואס ברענט, שזה – מה בוער, או ווי גייס טו, שזה […]
קחו נערים צעירים, בני שמונה עשרה, שעורקיהם מפוצצים בהורמונים, וגייסו אותם לצבא. לא סתם מגייסים לצבא נערים בני שמונה עשרה, שעורקיהם מפוצצים בהורמונים. כי כשההורמונים שוצפים בהם, ואינם יודעים לאן להוליך את הרגשות וההתרגשויות, כשהגוף עוד לא לגמרי הסתגל לגודלו החדש והמוזר, זה בדיוק הזמן לקחת אותם ולשטוף את מוחם בתאוות המלחמה, בתאוות הסדר, באלימות […]
על מה אתם חושבים כשאתם חושבים על אפריקה? על פילים וג'ירפות? על אנשים כהי עור? על סוונות וג'ונגלים? ואולי על יבשת שחולקה למדינות בסרגל, פסים לאורך ולרוחב, על ידי הכובשים האימפריאליסטים הלבנים? ועל מה אתם חושבים כשאתם חושבים על ראלי דקאר? על מרוץ מכוניות מרהיב עם מצלמות מלוות? על הרפתקה מרהיבה ל"גברים אמיתיים"? ואולי על […]
ספר שמתחיל כך: "סופר לעולם אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא מקבל כמה פרוטות או כמה שבחים תמורת סיפור פרי עטו. לעולם הוא אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא חש את הארס המתוק של היוהרה מתפשט בדמו וחושב שאם עלה בידו שאיש לא יבחין בחוסר כישרונו, הרי ייתכן שחלום הספרות יצליח ככלות הכול […]
ג'וני וילרייט גדל בעיירה קרתנית משהו – גרייבסנד, אי שם בקרבת העיר בוסטון, למשפחת "אצולה" מקומית ששורשיה, מצד סבתו, מתייחסים לנשיא אדמס ולבאים ב"מייפלאואר". הסבתא, אשה כבודה ובעלת ממון, חביבה עלי במיוחד משום ש- : "היא אהבה מאד לקרוא, ולדעתה הקריאה היתה המאמץ האצילי ביותר; לעומת, הכתיבה היתה בעיניה בזבוז גדול של זמן – התעסקות […]
דיסטופיה – דיסטופיה (dystopia) היא ההיפך מאוטופיה. חברות דיסטופיות מאופיינות בדרך כלל בעריצות שלטונית וניצול האנשים. ברוב היצירות הדיסטופיות, ממשלה מושחתת יוצרת או משמרת איכות חיים ירודה עבור האנשים, לעתים תכופות תוך כדי התניית הציבור שהחברה היא טובה וצודקת, אפילו מושלמת. רוב היצירות הדיסטופיות מתרחשות בעתיד. ריאליטי – תוכנית מציאות; מאפייני תוכנית המציאות: הזולת, המתחרה, הוא אויב. על מנת […]
מאז תחב לידי חבר את "רביעית רוזנדורף" שלו, ואמר לי – קחי, תקראי; לא. את לא צריכה להחזיר (וזה אפילו לא היה שלו) אני מאד אוהבת את נתן שחם. היכולת שלו לכתוב סיפור ולא לוותר על ה"מסביב": על התיאורים, על האווירה, על השפה; כל אלה הפכו אותו בעיני לסופר שנעים ורצוי לחזור ולקרוא בספריו. ב"לוח […]