תיאום ציפיות; אף פעם לא חשבתי להשתמש במונח הזה כשהתחלתי לקרוא ספר. גם כאשר היו לי ציפיות. למשל – אם היה זה סופר או היתה זו סופרת שפעם קראתי מספריו/ה ונהניתי מאד, מן הסתם היו לי ציפיות מן הספר הבא שלו או שלה שאקרא. או ספר שרבות ורבים המליצו עליו, ואני קצת התאכזבתי.
אלא שמעולם לא השתמשתי במושג הזה, תיאום ציפיות, עד הספר הזה. בספר הזה יש מכונת זמן המשרתת היסטוריונים והיסטוריוניות. מכונת זמן השולחת אותם לתקופה מסויימת. כן, ממש כמו מכונת הזמן אצל קוני וויליס, או כך ציפיתי.
אלא שאצל קוני וויליס ההסטוריונים נוסעים לתקופה מסוימת וחיים בה משך זמן ממושך יותר או פחות, עד שהם חוזרים לזמן שלהם.
בעיר אחת, שאין לה שם אבל יש לה חוף ים ומרכז מסחרי, ושיכונים טובים יותר ושיכונים טובים פחות, מתגוררת אשה אחת, רוזה שמה, שהגיעה לכאן מאודסה, לאחר שברחה מבעלה המתעלל, ולאדי.
פעם הם היו זוג אוהב, ואפילו היה להם כמעט ילד, אבל אז קרתה תאונה, ההריון נפסק, וולאדי נפצע בראשו והפך אדם אחר. אלים, שותה לשכרה.
היא ברחה כשכבר אי אפשר היה להסתיר את הסימנים הכחולים, כשכבר חששה לחייה.
כאן, בעיר שלה, בשיכון לא כל כך מוצלח, בבניין שצריך להתחנן כדי שיוחלפו הנורות בחדר המדרגות, ואין בו מעלית, כאן פגשה את אירנה, אף היא עולה חדשה, ויחד החליטו לפתוח מסעדה ובה יוגשו כל המאכלים הטובים "משם". רוזה, שאמה היתה בעלת מסעדה באודסה, ולמדה להכין את כל המאכלים מאז עמדה על רגליה, תבשל, אירנה תהיה אחראית על החשבונות ועל הניהול בכלל.
מחליק בגרון, כזה כמו שמן. לא משאיר עקבות, לא מכאיב, לא מכעיס, לא עמוק, לא מסעיר. נעים כזה.
כיף לקרוא מהחל עד כלה, וממילא תיכף יישכח.
כזה הוא "אל תשכחי לכתוב", ספר שהומלץ לי בחום רב על ידי חברה חובבת קריאה, והיא צדקה. אין בו שום דבר שמכביד, יש כתיבה שוטפת ומהפכת דפים, ובתקופה שכזו, הכי כדאי שיהיו לפעמים גם ספרים כאלה, קלים כנוצה.
הכותבת (בגוף ראשון) מרילין קליינמן, היא אשה צעירה, יהודיה, בשנות העשרים לחייה, בשנות הששים העליזות. חיה באזורים הטובים של ניו יורק העיר. מאלה שניו-ג'רזי היא ארץ גזרה עבורם.
אולי אלה הזמנים האלה העמוסים כל כך במאורעות היום והשעה, אולי זו אני שאבדתי קצת או הרבה מכושר הריכוז שלי, ואולי ההבטחות על גב הספר מרובות ממה שיש בו באמת, אולי. אני, בכל אופן, הגעתי עד עמוד 242 והחלטתי שאפשר לנטוש. אמנם היתה שעת לילה מאוחרת וכבר היה מאוחר מדי לקחת ספר אחר לידיים, עניין המחייב בחירה כלשהי, אבל את זה בחרתי לעזוב. בלי לדעת מה יהיה בסופה של הגיבורה.
הכריכה האחורית הבטיחה "מותחן ספרותי מסחרר" ו"הצד האפל של תעשיית הפוריות הבין-לאומית"; איכשהו מותחן זה לא באמת, מסחרר לגמרי לא, ותעשיית הפוריות הבין-לאומית, היא רק תמה אחת מתוך כמה (אולי יותר מדי) תמות, והקוראת מוצאת עצמה מחפשת את המשך הסיפור ואת מקורו, והדמויות והשמות, אלה שיש להן שם, מתחילות להתערבל קצת.
את איגי דיין הסופר פגשתי לראשונה בספרו הראשון, חוה, במהדורה מיוחדת שיצאה לקרובים וחברים בלבד. קראתי והתלהבתי עד בלי די, וכשיצא הספר לאור בהוצאה "אמיתית" והגיע לחנויות, קראתיו שוב, ושוב נהניתי עד מאד.
אפילו "ערב ספר" ערכתי לכבודו בדצמבר גשום אחד, בתאטרון הסמטה ביפו, בו ערכתי פעם ערבי ספרות.
על-כן, כשנחת הספר הזה על סף דלתי שמחתי עד מאד.
איש אחד שהלך לעולמו, והקורא/ת מלווה אותו, כבר בפרק הראשון בדרכו האחרונה. ואחר כך, מפרק לפרק הולך האיש ומצעיר, לוקח את הקורא/ת אל חייו של לפני המוות, חייו עם אשתו השניה, השלווה של זוגיות שנייה מפוכחת לגמרי, שבה אינו מכור לאלכוהול יותר, ומכיר במתנות הקטנות שהחיים יכולים לתת, ולפני כן.
ספר שלישי בסדרת איסלנד הנסתרת, שהשניים הקודמים בה נקראו בנשימה עצורה, נושא עמו משא ציפיות: שיהיה מותח, שיהיה מרתק, שקשה יהיה להניח אותו מן הידיים, ממש כמו קודמיו.
ובכן, "ערפל" אכן מותח ומרתק, מהפך דפים ואפילו מעכב שינה (רק עוד פרק אחד, או שניים, או חמישה), אלא שהוא נופל, במקצת, מן הקודמים בסדרה, כאילו נגרע מקצת מן התנופה שבשני הקודמים לו. אבל רק במקצת.
שוב פוגשת הקוראת את מפקחת המשטרה, הולדה הרמנסדוטיר, שאינה רק חוקרת את התעלומה המרכזית בספר, אלא היא עצמה, כמו בספרים הקודמים בסדרה, מושאה של אחת משלוש התמות המרכזיות בספר.
ספרים בסדרה, שאפשר לקראם שלא בהכרח על פי סדר רץ, כאלה העומדים בפני עצמם, ויותר מכך – שהגיבורים הראשיים שבהם מתחלפים מספר לספר, ספרים שכאלה נדירים למדי. לרוב צריכה הקוראת להמתין בסבלנות (שאין לה) לתרגומו של הספר הבא בסדרה, ולוּ רק כדי שלא לאבד את זכרם של הדברים והאנשים בספרים הקודמים.
לא כך הדבר בסדרת "השוליים", פרי עטם הפורה של הזוג אילונה אנדרוז; בספר הזה, כמו קודמיו בסדרה, המשותף הוא העולם, עולם השוליים הנמצא בין העולם השבור (כפי שהוא מוכר לנו) לבין העולם המוזר (עולם הקסם). בשוליים אין חוק, ואין אוכפי חוק, יש רק הנוהג המקובל, ומי שמגן עליך הוא המשפחה שלך, השבט; זו החברה בה מוחלת האמנה החברתית, חברה בה הפרט מעביר את כוחו לחברה, והחברה, בתמורה מגינה עליו. (ואם נחליף "חברה" ב"מדינה", יהיה הכלל תקף לגמרי גם כאן.)
