לפני מספר שנים קראתי את אחד הספרים בסדרת הספרים של ג'ון ורדון העוסקים בדייב גרני, בלש משטרה שפרש מעבודתו ואף עבר לבית באזור מבודד, הוא ואשתו (השנייה) אתו. היא זאת שרצתה להתנתק. הוא לא כל כך מצליח, ולמרות שאין הוא מועסק במשטרה, הרי שהוא נקלע שוב ושוב, או שמא נקרא שוב ושוב לטפל בתעלומות רצח.
אחר כך קראתי עוד ספר בסדרה. מסתבר שיש סדרה, וזכרתי לטובה את שם הסופר. לכן, כשמישהו המליץ על הספר "חשוב על מספר" באחד הפורומים העוסקים בספרים, מיד סימנתי לי גם את זה ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא.
מסתבר שזהו הראשון בסדרה, כפי שבדקתי לאחר הקריאה, ודבר לא פגם בהנאתי מן הקריאה בכל אחד מן הספרים האלה.
בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת עברתי להתגורר באחת ההתנחלויות בגדה המערבית. אשה צעירה, בלי יותר מדי אידאולוגיות, בלי יותר מדי מחשבה על מה זה אומר לגור באזור שהוא בעצם שטח כבוש, שחוקי המדינה לא חלים עליו (אין צורך לשלם את אגרת הרדיו והטלוויזיה, למשל), שנהנה מרוח גבית ממוסדות השלטון. במהלך התקופה הזו עברנו, מדי יום, בעיר ובכפרים ערביים, ערכנו קניות בכפר לאקף השכן, ופשוט חיינו.
אחרי חמש שנים בחרנו לעזוב, בעיקר בגלל חלק מן המתנחלים.
בדיוק לפני חמש שנים סיימתי לקראו לראשונה (אם יש צורך לחפש סימנים ואותות), והאמת שלא ממש זכרתי הרבה; מספיק כדי לעבור בשלום את הספר השני בסדרה – תחתית הבאר – בלי להזדקק להצצות חוזרות ונשנות בספר הקודם.
ובכל זאת, כך חשבתי, יהיה נחמד לרענן את הזכרון, מה גם שמה שבאמת נשאר מהספר, מעבר לסיפור, הוא ההרגשה של אחרי; כזו שאפשר לצמצם למלה אחת: נהניתי.
אז שבתי לקראו. כשהחדש עדיין טרי בזכרוני, כך שאיני צריכה להזכר מיהו או מיהי מי. ואף יותר מכך – כל מיני מעקשים קטנים ביותר התיישרו להם עכשיו בקריאה החוזרת. כשמוזכרים דמוסים, הלא הם רואי העתיד (בדרכים מאד מתוכחמות, משום שהם רואים כמה וכמה קווי זמן וכיוצא מכך – כמה וכמה עתידים), נמצא לי סוף סוף ההסבר – קיצור של נוסטרדמוס, וברבים.
בסוף סופו של הספר, בסוף ה"תודות" ישנה גם תודה לי, הקוראת (וגם לכן, אם תקראו), ורציתי להגיד לה, לקרן לנדסמן, שטרחה ועמלה וכתבה את הספר הזה, שבאמת לא צריך. לא צריך להגיד לי תודה. להיפך. אני צריכה להודות לך שהנה הגיע הספר שאחז בי מרותקת מהחל עד כלה, בזמן שספרים אחרים כנראה לא היו מצליחים; הזמן הזה בחיי שמחייב ספר שיהיה חכם מספיק, מרתק מספיק, שיקח אותי לעולם אחר, ועדיין ישאיר אותי כאן.
הצלחת. תודה.
את העולם הזה שלנדסמן בראה פגשתי כבר בספר הקודם – לב המעגל – ונדמה לי שזו התלונה היחידה שיש לי אליה; למה הייתי צריכה לחכות כל כך הרבה זמן בין שני הספרים? כי מאז הקודם נגמרה הקורונה (שמוזכרת כאן, בספר הזה, ככה כבדרך אגב) ויצאתי לפנסיה (מה שאמור היה להבטיח זמן איכות לקריאת ספרים, בין היתר), והיה השבעה באוקטובר שהפך הכל ושינה הכל, ושום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה קודם לכן, וגם אם רציתי, כבר לא יכולתי לזכור מה בדיוק היה בו, בספר הקודם.
ספרים מקוריאה הם אוצר נסתר מאתנו, וצריך הרבה עוז רוח כדי לתרגמם ולהוציאם כאן לאור. על כך אני בהחלט מצדיעה להוצאות פרפנצ'ה, על שבחרה להוציא ספרים שנכתבו מאת ועל המזרח הרחוק, מקוריאה בכלל זה.
לאחר הדברים האלה, אין לי אלא להביע צער על כי לא צלחתי את הספר הזה , אם כי ניסיתי, באמת, ואף קראתי יותר ממחצית.
גיבורת הספר – קומבוק – קוריאנית מכפר נידח לגמרי, כזה הנמצא בסוף כל שרשראות האספקה, אפילו של דגים מיובשים שכמעט מתקלקלים, או בכל זאת מתקלקלים, כאשר הם מגיעים אליו, בעזרת מוכר דגים זקן המפיץ ריח של דגים בכל אשר ילך. היא מצטרפת אליו, כדי לצאת מן הכפר הזה, ובהגיעה למקום מושבו, מגלה חוש עסקי (מבלי לדעת שכך נקרא החוש הזה), ובונה שיטה לייבוש מספר רב בהרבה של דגים, ובכך יוצרת ענף עסקי חדש עבור מוכר הדגים ועבורה.
תיאום ציפיות; אף פעם לא חשבתי להשתמש במונח הזה כשהתחלתי לקרוא ספר. גם כאשר היו לי ציפיות. למשל – אם היה זה סופר או היתה זו סופרת שפעם קראתי מספריו/ה ונהניתי מאד, מן הסתם היו לי ציפיות מן הספר הבא שלו או שלה שאקרא. או ספר שרבות ורבים המליצו עליו, ואני קצת התאכזבתי.
אלא שמעולם לא השתמשתי במושג הזה, תיאום ציפיות, עד הספר הזה. בספר הזה יש מכונת זמן המשרתת היסטוריונים והיסטוריוניות. מכונת זמן השולחת אותם לתקופה מסויימת. כן, ממש כמו מכונת הזמן אצל קוני וויליס, או כך ציפיתי.
אלא שאצל קוני וויליס ההסטוריונים נוסעים לתקופה מסוימת וחיים בה משך זמן ממושך יותר או פחות, עד שהם חוזרים לזמן שלהם.
בעיר אחת, שאין לה שם אבל יש לה חוף ים ומרכז מסחרי, ושיכונים טובים יותר ושיכונים טובים פחות, מתגוררת אשה אחת, רוזה שמה, שהגיעה לכאן מאודסה, לאחר שברחה מבעלה המתעלל, ולאדי.
פעם הם היו זוג אוהב, ואפילו היה להם כמעט ילד, אבל אז קרתה תאונה, ההריון נפסק, וולאדי נפצע בראשו והפך אדם אחר. אלים, שותה לשכרה.
היא ברחה כשכבר אי אפשר היה להסתיר את הסימנים הכחולים, כשכבר חששה לחייה.
כאן, בעיר שלה, בשיכון לא כל כך מוצלח, בבניין שצריך להתחנן כדי שיוחלפו הנורות בחדר המדרגות, ואין בו מעלית, כאן פגשה את אירנה, אף היא עולה חדשה, ויחד החליטו לפתוח מסעדה ובה יוגשו כל המאכלים הטובים "משם". רוזה, שאמה היתה בעלת מסעדה באודסה, ולמדה להכין את כל המאכלים מאז עמדה על רגליה, תבשל, אירנה תהיה אחראית על החשבונות ועל הניהול בכלל.
