בתחילתו של הספר פוגשת הקוראת את אדווין סנט ג'ון סנט אנדרו, איש צעיר בן שמונה עשרה, ומשום חוקי הירושה באנגליה, השנה היא 1912, לא צפוי לרשת את רכוש המשפחה (אם כי יזכה לקצבה הגונה לכל חייו), ומשום מעמדו אינו יכול לעבוד בכל עבודה, ומשום לשונו החריפה נשלח אל מעבר לים, למקום בו לא יגרום מבוכות חוזרות ונשנות למשפחה.

אדווין הגיע לאחד המקומות היותר נידחים בקנדה, ובאחד הימים קרה לו דבר מוזר ביותר; העולם סביבו החשיך, ומתוך החשיכה נשמעה נגינת כינור, וקולות צעדים, ואיזה רעש לא ברור. והרגע עבר, והוא שב להכרתו, שבעצם מעולם לא אבדה לו, אלא שלא היה כל הסבר הגיוני או אחר לחוויה שעבר.

הוא בקש להתייעץ עם הכומר המקומי, אלא שהכומר לא היה, ובמקומו היה כומר מחליף, שאיכשהו נעלם אף הוא.

קפיצה בזמן.

השנה היא 2020. אשה צעירה בשם מירלה מגיעה לקונצרט של אמן המחבר מוזיקה וקטעי וידאו ליצירת אמנות אחת. היא לא כל כך מעוניינת באמן הזה, או ביצירתו, אלא שהאמן הזה, הוא אח של חברתה הטובה מפעם – וינסנט.

בחלקו זה של הספר, חלקו השני– Mirella and Vincent – יש  הדים למגפה, הפעם למגפה של שנת 2020, מגפת הקורונה המוכרת לנו, כאשר, בניו יורק, בחודש ינואר, יש מי שנמנע מלחיצת ידיים, משום השמועות על המגפה בווהאן, סין, מירלה, גיבורת החלק הזה של הספר הופיעה כבר בספר הקודם  של סנט ג'ון מנדל, שקראתי – The Glass Hotel, כולל אזכור לאותה תרמית פונזי (ולמרות שאין זה ספר המשך, ואין הכרח לקראו קודם, הרי שמצאתי עצמי מדפדפת בין שני הספרים שוב ושוב, כדי לרענן את זכרוני במכרים ותיקים שכאלה.)

במהלך הצפייה בקטעי הוידאו, שאחר כך יתברר כי צולמו בחלקם על ידי וינסנט, והמוזיקה המלווה, חלה פתאום הפסקה בלתי מוסברת בסרטון, כאילו תקלה, אלא שלמרות שלא נראה דבר על המסך, הרי שהסאונד המשיך. צלילי כינור, ומלמולים וצעדים של אנשים, ואיזה רעש לא מוסבר. ואז חזר הסרט כאילו לא נפסק.

חלקו השלישי של הספר מוקדש לסופרת  אוליב לוולין. השנה היא 2203 ואוליב, שבדרך כלל חיה באחת המושבות על הירח, נמצאת בסיור-קידום מכירות של אחד מספריה, בכדור הארץ. היא נעה בין ארצות ויבשות, בתי מלון וחדרי כינוסים.

לאחר אחד הראיונות עם אחד העיתונאים, מחליטה אוליב להפסיק את הסיור ולחזור הביתה מיד, לשנות את כל התכניות, להסתגר בבית, כאילו יש מגיפה.

"It’s shocking to wake up in one world and find yourself in another by nightfall, but the situation isn’t actually all that unusual. You wake up married, then your spouse dies over the course of the day; you wake in peacetime and by noon your country is at war; you wake in ignorance and by evening it’s clear that a pandemic is already here. …” (pp. 152)

אחר כך יתברר כי אכן יש מגיפה, עוד אחת מאותן מגיפות המפילות חללים, ואנשים הנקראים להסתגר בבתיהם, להמנע ממגע.

הספר של אוליב, מרינבאד, יש בו אזכור למגיפה

“…Pandemics don’t approach like wars, with the distant thud of artillery growing louder every day and flashes of bombs on the horizon. They arrive in retrospect, essentially…
…
We knew it was coming but we behaved inconsistently. We stocked up on supplies—just in case—but sent our children to school, because how do you get any work done with the kids at home?” (pp. 107)

ויש בו אזכור לכנר המנגן בשדה התעופה.

ויש בו אפיזודה בה לרגע, העולם נהיה חשוך.

ואחר כך הכל חוזר כפי שהיה.

חלקו הרביעי של הספר לוקח את הקוראת לשנת 2401. מושבה 2 שעל הירח התיישנה בגלל תחזוקה לא מספקת, וגאספרי, גיבורו של החלק הזה, שעבר ממושבה 2 למושבה 1, ומועסק בה באיזה תפקיד באחד מבתי המלון המקומיים, מבקש יום אחד מאחותו, זואי, לאפשר לו להשתתף באיזה פרוייקט שהיא עוסקת בו, פרוייקט סודי העוסק במסע בזמן.

כמה כללים ישנם שהנוסע בזמן חייב  לשמור עליהם, כדי למנוע פגיעה ברצף ההיסטורי. לא מדובר רק על חזרה בזמן כדי להרוג איזה צורר, ולשנות באופן מוחלט את ההסטוריה האנושית כולה, אלא, אפילו, להמנע, למשל מהצלת אדם מטביעה. כי אפילו שינוי גורלו של אדם אחד, יש לו השפעה על ציר הזמן. הנוסע בזמן יודע מה יעלה בגורלם של האנשים שיפגוש, איך יחיו ומתי ימותו, אבל אסור לו לשתף אותם, בשום צורה ודרך, בידע הזה שלו, כי בכך ישפיע על מעשיהם, וציר הזמן ישתנה.

אולי משום כך, נוסעים בזמן אינם מסוגלים לעשות זאת אחרי זמן קצר למדי.

“…sending someone back in time inevitably changes history. The traveler’s presence itself is a disruption, that’s the phrase I remember my dad using. There’s no way to go back, engage with the past, and leave the time line perfectly unchanged.” (pp. 132)

את אמילי סנט ג'ון מנדל הכרתי לראשונה ב"תחנה אחת עשרה"  אותו קראתי על פי המלצות ורשימות קריאה בזמן הקורונה, כאחד מספרי המגפה. אחר כך קראתי את "The Glass Hotel" שעסק בהונאת פונזי משוכללת. אל הספר הזה – Sea of Tranquility – הגעתי בעקבות המלצות, ומשום שבהחלט אהבתי את כתיבתה בספרים הקודמים.

הספר הזה הוא חכם ומעורר מחשבה, וכדאי מאד-מאד לקרוא אותו מהחל עד כלה (ואם תקראו אותו לאחר The Glass Hotel הרי שההנאה לגמרי מובטחת. אבל לא מוכרחים.)

יש כאן עניינים המוכרים לנו לעייפה, כמו התנהלות בזמן מגיפה

“It’s shocking to wake up in one world and find yourself in another by nightfall, but the situation isn’t actually all that unusual. You wake up married, then your spouse dies over the course of the day; you wake in peacetime and by noon your country is at war; you wake in ignorance and by evening it’s clear that a pandemic is already here….” (pp. 152)

או, משפט מוכר לעייפה:

“We could think of it as an opportunity,” Dion said, on the seventy-third night of lockdown. ..” (pp. 157)

ויש כאן עולם חדש, מופלא ומרתק, והרבה הרבה חומר למחשבה.

מומלץ ביותר.