השתיקות – יובל ירח

"צאו וראו, קרקוב היתה עיר של יהודים, 60 אלף, ולגטו נכנסו פחות מ־ 20 אלף, ומגטו קרקוב נשארו פחות מחצי שנכנסו לפלשוב, ומשם, מזוועת אמון גת כמה יצאו חיים? ומאלה שהגיעו לבירקנאו מפלשוב באוגוסט, הסלקציה לקחה יותר מחצי, הרבה יותר, ומאלה שנשארו בבירקנאו וקיבלו מספרים, כמה נשארו? אומרים שבבירקנאו מחזיקים בחיים בין שלושה שבועות לשלושה חודשים, והיא אפילו לא היתה פרומיננטה, וגם משם היא יצאה ושרדה."(*)

בין כל הספרים שעניינם השואה, שואת יהודי אירופה במהלך מלחמת העולם השניה, נדמה לי שמעולם לא נתקלתי בספר שכזה, וקראתי לא מעט ספרים במהלך השנים, שסבו סביב השואה, תיארו את מוראותיה, עסקו בפרטים, בתהליכים, בקבוצות ובקהילות; אלא שאיני זוכרת ספר, לפחות לא מאלה בהם קראתי בעשרים השנים האחרונות, שעסק כך בהווי היומיומי של מחנה ההשמדה, בתהליכים שהובילו אליו, מתוך נקודת המבט של היחיד. ובמקרה זה – היחידה.

להמשך קריאה "השתיקות – יובל ירח"

הרביעייה – דוד טרבאי

ספרים שעיסוקם מוזיקה חביבים עלי מאד, ובעיקר, כמובן, אלה שהמוזיקה הקלאסית מלווה אותם. בין קונטרפונקט הנפלא של אנה אנקוויסט וגם הסוד שלה, הילדה השקטה של פטר הוג, מוזיקה שקולה של ויקראם סת,  האורחים של אופיר טושה גפלה (כמו גם שאר הספרים שלו, שלמוזיקה יש בהם תפקיד מלווה נכבד), וכמובן, הספר הראשון שעלה בדעתי כשראיתי את הספר הזה – רביעיית רוזנדורף שכתב נתן שחם, שעניינו, ממש כמו הספר הזה, רביעייה קאמרית (אם כי בזה, בערך, מסתיים הדמיון בין הספרים). כל הספרים האלה (ועוד רבים אחרים), שיש בהם מוזיקה, בין בתפקיד ראשי, בין בתפקיד משני או אקומפניאטו (accompagnato) , מלבד היותם מלבבים בפני עצמם, הרי שהם גורמים לי גם לשמוע את המוזיקה המלווה אותם, בין באזני רוחי, בין שאני בוחרת את פס הקול המלווה את הקריאה (ואז, לעיתים, עלי לחפשו, משום שלא כל המוזיקה נמצאת על מדפי הדיסקים שלי), והקריאה הופכת לעניין מהנה ומאתגר הרבה יותר.

קבוצה של נערים ונערות צעירים, בהונגריה הקומוניסטית של תחילת שנות השמונים, הגיעו למחנה הקיץ של הנוער הקומוניסטי המחונן; ספורטאים, חובבי מדעים ומוזיקאים, כמובן. מתוכם אמורים היו לצמוח ולהתפתח אלה שיעשו להם שם בעולם ויביאו תהילת עולם להונגריה ולחינוך הקומוניסטי. שלושה נערים ונערה, כנר, כנרת, ויולן וצ'לן, התבלטו בנגינתם ובפרשנות המוזיקלית שלהם, ושובצו כנגנים ראשונים בסקציות שלהם. זולי, הכנר הראשי והקונצרטמייסטר, בנו של עריק שעבר לארצות הברית, ורה, שהועמדה בראש קבוצת הכינור השני, בתו של פקיד בכיר המקורב לשר הפנים, מטה, הויולן הראשי, צאצא למשפחת אצולה שנכסיה הופקעו, בן כפר שנאלץ לנסוע לשיעורי הנגינה שלו מרחקים גדולים מדי שבוע, ואנדרש, הצ'לן הראשי, בן לשחקני תיאטרון, שנאמנותם לרעיון הקומוניסטי היתה חשודה בעיני השלטונות, ולא פעם נאלצו לוותר על  תפקידים בהצגות, רק מפני שנדמה היה לאיזה פקיד שהתנהגותם אינה מתאימה.

להמשך קריאה "הרביעייה – דוד טרבאי"

לב המעגל – קרן לנדסמן

צריכים היו שני כוחות כבירים בהחלט כדי שאגיע לקריאת הספר הזה בזמן הזה; סיני אחד (או אולי יותר) שאכל עטלף (או אולי פנגולין) בשוק האוכל בעיר שאת שמה לא שמעתי עד לפני חודשיים – ווהאן שבסין, ונגיף מסתורי שהחל עושה דרכו, קודם באותה עיר ולאחר מכן התפשט באופן אקספוננציאלי (כפי שנכתב בכל מיני מקומות) גם ברחבי העולם ואף הגיע אלינו. שם ניתן לו לאותו נגיף – Covid19 ובלשון העם – קורונה.

כשהגיע אותו נגיף לארץ, החלו השלטונות להטיל עלינו גזירות מגזירות שונות, סגר וסגר נושם, אפילו עוצר בערב אחד או שניים, להשאר בבית, לא לצאת אלא למרחקים קצרים ולזמנים קצובים, ובתוך כל אלה פרחו הרשתות החברתיות, ובתוך הפריחה הגו שני אנשים צעירים, שניהם בעסקי הספרות לא מעט שנים, שניהם כתבו ספרים (ספר אחד לו, ספר אחד לה), קבוצה שמרכז עיסוקה, מדי ערב, שיחה על ספרות, פגישה עם סופר או סופרת מעכשיו ומכאן, פגישה וירטואלית.

באחת הפגישות האלה השתתפה סופרת צעירה, שהיא גם רופאה אפידמיולוגית, קרן לנדסמן שמה, שכתבה ספר בשם "לב המעגל", ולאחר השיחה איתה מובן היה לי שעלי לקרוא את הספר.

אלא שהימים ימי קורונה, כאמור, וחנויות הספרים סגורות; שבוע הספר שאמור להתקיים ביוני, ובו, מן הסתם הייתי מצטיידת בספר הזה, ככל הנראה נדחה. אלא שאז הופעל הכח הכביר השני – הוצאת כנרת זמורה דביר נאותה, סוף סוף להעביר את ספריה גם לפורמט קינדל, ומיד יכולתי לקנות את הספר הזה לקינדלי, ואף לקראו.

לב המעגל הינו סיפור פנטסטי מקומי עכשווי, שבו בעולם שאנו מכירים ישנם האנשים "הרגילים" וישנם האנשים שניתן לקרוא להם בשם כולל – מכשפים. בניגוד לרוב ספרי הפנטזיה שאני מכירה, המכשפים של לנדסמן מתחלקים לתת קבוצות, שלכל אחת מהן איפיון משלה; ישנם רואי העתיד, ישנם אלה המסוגלים לחוש אנשים אחרים, ישנם אלה הבוראים אש, ואלה הבוראים מים, לכל אחד מן הסוגים יכולות משלו, לכל אחד מהסוגים סימני היכר משלו. להמשך קריאה "לב המעגל – קרן לנדסמן"

בית גולדן – סלמאן רושדי

ישנו סיפור המעשה; איש מבוגר, בשנות השבעים לחייו, עובר להתגורר בניו יורק עם שלושת בניו. הזמן – תחילת נשיאותו של ברק אובמה. התפאורה – גני מקדוגל-סאליבן, דאון-טאון מנהטן, אזור הגריניץ' וילג'.

ארבעה המהגרים, משפחת גולדן. בתחילה כלל לא ברור מהיכן הגיעו. את שמותיהם בחרו להם לפני הגיעם אל השכונה – האב בחר בשמו של נירון, הקיסר הרומי, ובהתאמה בחרו בניו שמות מן הקלאסיקה: פטרוניוס, הבכור, המכונה פטיה, לוקיוס אפוליוס, המכונה אפו, ודיוניסוס, המכונה די.

"..אנחנו יכולים לציין שיומרותים של הבנים היו יותר ספרותיות מהשקיקות האיפריאליות של אביהם, יותר מיתולוגיות. הם לא רצו להיות מלכים, אם כי יש לציין שהצעיר אפף את עצמו בקדושה. …" (עמ' 50).

האב ושלושת בניו, שלא לגמרי "התאימו" לתפאורה של גני מקדוגל-סאליבן, שכונה ובה בתים המקיפים במשותף גן שהכניסה אליו אך ורק מן הבתים, כך שנוצרה מעין קהילה שיש לה חלק משותף שהם חולקים ולזרים אין כניסה אליו, אלא כאורחים. האב ובניו, בעיקר האב, היו שונים במידת מה מן הדיירים האחרים שכבר איכלסו את ה"גנים".  היה לו לבוש שונה, יקר אבל בולט, היה לו מראה קצת מפחיד או מרתיע, עת הסתובב בגנים, מנופף במקלו כדי להסב תשומת לב שכניו. אפילו ילדים וכלבים נרתעו ממנו מעט כשביקש ללטפם. כשצעד היה פלג גופו העליון נוטה מעט קדימה, כאילו חותר כנגד הרוח. בערב ניגן על כינורו בביתו, כינור יקר ערך – גואדניני.

מנין באו? היכן אם המשפחה? אלה סיפורים מלווים את המשפחה? היו שמועות, וניחושים, אבל לא באמת ידעו. לפחות לא בהתחלה.

להמשך קריאה "בית גולדן – סלמאן רושדי"

ארבע שעות ביום – אוריין צ'פלין

את כל שנות ילדותי העברתי בקיבוץ. עד גיל שלוש (וחודשיים, אם נדקדק) הספקתי לעבור חמישה (!) מקומות מגורים, ואם אשרטט קו על המפה, הרי שנדדתי מצפון לדרום. נולדתי בקיבוץ לחוף הכנרת, משם עברנו, אבי, אמי ואנוכי לקיבוץ הולדת של אמי, משם עברנו לעיר הולדתו של אבי, שם נתפרדה החבילה, אמי ואני עברנו לקבוץ במרכז הארץ, ובסופו של דבר הגענו לקבוץ על גבול רצועת עזה. בשנים מתוך אלה ישנתי לצד הורי באותו בית, בשלושה, כולל זה האחרון, זה שיש לו החלק המכריע בעיצוב האני הבוגרת שאני, היתה לינה משותפת.

רבות כבר נכתב ונאמר על הניסוי החברתי הזה, יש שיאמרו – ניסוי בבני אדם, שאנו קראנו לו לינה משותפת, מעט מאד נאמר על ההורים ועל האמהות בפרט. ספרה של צ'פלין ממלא איזשהו חוסר, מוסיף מידע על תחושותיהן של אלה, שפעם לא נשאלו כלל האם יסכימו להלין את ילדיהן רחוק מהן. זה היה הנוהג, ואין לסטות ממנו.

כמה דברים בלטו לעיני במהלך הקריאה: רוב של אמהות מקיבוצי השומר הצעיר, שלמרות שהיום ישנה רק תנועה קיבוצית אחת, אז היו הבדלים לא קטנים בין התנועות (או, כמו שהגדירה פעם באזני אשה אחת שגדלה בקיבוץ הולדתי – אצלינו היו בתי ילדים, בשומר הצעיר היו אלה בתי יתומים; הגדרה שלה, לא שלי. אני מגדירה את כולם בשם הזה, בכולם נמנעה מהילדים והילדות קרבה גדולה להורים.)

להמשך קריאה "ארבע שעות ביום – אוריין צ'פלין"

מישהו מסתכל עלייך – קלייר מקינטוש

ספר מתח מן הסוג החביב עלי ביותר, כזה המדיר שינה מעיני (פשוטו כמשמעו – לא עצמתי עין עד שלא סגרתי את הספר), מרתק לגמרי, נקרא מכריכה עד כריכה ביום אחד (כולל כל הסחות הדעת). וגם אם יש בו כמה מופרכויות, למי איכפת?

זואי ווקר, נוסעת בכל יום ברכבות מביתה לעבודה וחזרה, אותן שעות, אותה שגרה. הרכבות בלונדון, בשעות הבוקר והערב צפופות למדי, ולא לגמרי נעימות למסע. באחד הערבים, בדרכה חזרה לביתה, בגאזט, החינמון המקומי, בעמוד המודעות הדיסקרטיות אליו הגיעה לאחר שכבר קראה, או לפחות עברה על כל העיתון, נתקלה במודעה מוזרה: כתובת אתר, מספר טלפון ותמונה; התמונה היתה מוכרת עד מאד, תמונתה שלה.

זואי ווקר שבה לביתה נסערת, כי מה לה ולמודעות דיסקרטיות? בן זוגה מנסה להרגיע אותה, לומר לה שזו רק מישהי דומה. אבל התמונה שמופיעה למחרת, תמונה של אשה אחרת התפרסמה באותו מדור, באותו מקום בדף העיתון, אשה שאך לא מזמן הופיעה בעיתון בהקשר אחר לגמרי, מפתחות ביתה נגנבו ממנה בעת שהיתה ברכבת, והמשטרה בקשה, באמצעות כתבה בעיתון להעלות מודעות לכייסים ושאר פושעים ברכבות.

תמונה שלישית לא מותירה מקום לספק, האשה השלישית המופיעה במודעה במדור הדיסקרטי נרצחה כמעט מיד לאחר מכן. זואי ווקר החלה לחפש דרכים לדווח למשטרה, מבלי להשמע פרנואידית או הוזה, לחפש דרכים להבין, בעצמה, מה פשר המודעות הללו, ובעיקר, לחשוד בכל אחד סביבה שהוא הוא  העומד מאחורי המודעות האלה.

להמשך קריאה "מישהו מסתכל עלייך – קלייר מקינטוש"

הנוסעת האחרונה – טל ניצן

יש ספרים כאלה, שאת לוקחת ליד בלי ידיעה מוקדמת, ללא הכרות עם ספרים אחרים של הסופר/ת, בלי שראית ביקורות והמלצות; סתם כי הוא שם, והכריכה האחורית לא מרבה בסופרלטיבים מוגזמים (שתמיד חשודים בעיני), כי הציור על העטיפה משמח את העיניים, כי הוא נראה בדיוק מתאים לשבת מנוחה. ואז – לקחת ושקעת, ולא הנחת מהיד כמעט כלל, כי הוא כל כך מרתק וחכם, מהפך דפים וכיפי. "הנוסעת האחרונה" הוא כזה.

נינה סימון בנבנישתי (אמא שלה נורא אוהבת את נינה סימון) אף פעם לא הרגישה כמו ילדה אהובה. יש הורים כאלה. יש ילדים וילדות כאלה.

… אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, אֶת הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש. (עמ' 126)

… מי שלא יקרה לאימא שלה, אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים. היא יכולה לגשש כמו עטלף ששולח גל קול ושום הד לא חוזר אליו, אין מי שישמח איתה כשתעשה צעד נכון, שיציע לה מעקה כשכמעט תמעד. אין מי שיחרד איתה מנפילה. תסלחי, אומרים, שחררי כבר, תשאירי מאחור, תני לעצמך מנוח, … אבל איך להצליח לשחרר כשההפקרה עוד נמשכת, כשהיא מתחדשת יום-יום? (עמ' 148)

נינה היא אשה צעירה מכמירת לב כמעט; חיה לבדה בתל אביב, בדירה שהעמיד לרשותה המעסיק שלה, עבורו היא עושה שליחויות, על אופניים, יום יום; דירה במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, מקום שלא יוצאים בו לבלות, ולא מסתובבים בו כך סתם.

להמשך קריאה "הנוסעת האחרונה – טל ניצן"