דיסאוריינטלית – נֶגאר גָ'וואדי

"…לספר את ההווה דורש ממני לחפור עמוק בעבר, לחצות גבולות, לרחף מעל הרים ולחזור לאותו אגם עצום ממדים שהם מכנים ים, וכל זה כששטף של דימויים ואסוציאציות חופשיות, פרכוסים גופניים, גומחות וגבנונים שהזמן חצב בזיכרונותי מנווטים את דרכי. אך האמת של הזיכרון היא יחידה במינה, נכון? הזיכרון בורר, מוחק, מפריז, מקטין, מהלל ומשמיץ. הוא צר גרסה משלו לאירועים, מפיק ממשות משלו. רבגוני, אך לכיד. פגום, אבל כן. כך או אחרת, הזיכרון שלי נושא עימו סבך כזה של סיפורים, ושקרים, ולשונות ואשליות, וחיים הקצובים על ידי גלות ומוות, מוות וגלות, עד כי אינני יודעת איך להתיר מתוכו את החוטים." (עמ' 8)

קימיה, קימי, קים סאדר היא אשה צעירה המתגוררת בפריז, ונמצאת בעיצומם של טיפולי פוריות.  בעת שהיא ממתינה לתורה במחלקת טיפולי הפוריות בבית החולים הפריזאי בו היא מטופלת, לבדה בזמן ההמתנה, מושא למבטים חומלים של אנשים ונשים אחרות ואחרים הממתינים במחלקה יחד איתה:

"איך שלא יהיה, אישה לבדה במחלקת טיפולי פוריות של בית חולים כלשהו ברחבי תבל היא מושא לרחמים, גם אם הבדידות שלה הופכת את ביש המזל של יתר האנשים שהחיים הובילו לחדר הזה נסבל יותר. …" (עמ' 16)

ובזמן ההמתנה, המתנה ארוכה למדי באותו יום, היא מתחילה לספר את תולדותיה ואיך הגיעה עד הלום לקהילת מאזינים ומאזינות מדומיינת; לעתים היא פונה אל אותם מאזינים בפנייה ישירה, ומיד חוזרת לסיפור.

קימיה, קימי, קים סאדר היא מהגרת, כך ניתן להבין, כמובן, משמה, מהגרת מפרס, היא איראן של ימינו, הדֶמון האכזר, המאיים על שלום העולם כולו, פרס שפעם היתה מדינה המקושרת לעולם המערבי המודרני, ואחר כך היתה בה הפיכה, והגיע חומייני והפך אותה למדינה איסלמית המסתגרת מפני העולם.

או ככה אנו חושבות. אם ננסה להזכר בכותרות העיתונים מפעם, או נחלוף על פני החלק הזה בשיעור ההיסטוריה במהירות, ולא נעמיק במיוחד. כך התרגלו במערב להתייחס לאיראן, בלי להביט בניואנסים, בחיים שהיו שם אז, בחיים שיש שם כיום.

להמשיך לקרוא

בגד מאש – מיכל בן-נפתלי

בגד מאש
מיכל בן נפתלי
ספרות ספרים ספר עטיפה
עטיפת ספר

דו"ח נטישה.

כבר לא מעט זמן הספר הזה מונח על מדף-הספרים-הממתינים-לתורם (זה המכונה אצלי: מדף הספרים ליד המטה, אם כי ברור כי אין מדף, ליד המטה, היכול להכיל, בכל זמן נתון כשמונים ספרים), ועל כן, עם הבחרו לרשימת חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר לשנת 2019, החלטתי כי הגיע הזמן לקראו.

הגעתי עד לעמוד 29; בדרך כלל אינני ממהרת לוותר בשלב כל כך מוקדם, אלא שאיכשהו לא נראה לי שהספר הזה יהפוך מתישהו לספר שיקשה עלי להניחו מן היד.

ליתר בטחון הצצתי בביקורת אחת על הספר הזה, והבנתי שצדקתי, ובאמת זהו ספר שלא אהנה ממנו במיוחד.

ולכן הנחתי.

יש עוד כל כך הרבה ספרים הממתינים על אותו מדף. עכשיו התקצר זמן ההמתנה.

 

 

בגד מאש – מיכל בן-נפתלי. הוצאת: כתר. 176 עמודים

 

פרפר במחסן – שולמית לפיד

ספרים שעניינם ספרים חביבים עלי עד מאד; ספרים שעניינם סובב סביב ספרים וסופרים וקוראים וקוראות, כמובן, ואיך נכתבים או נמכרים ספרים, ולעתים גם הבוכהלטריה, הפוליטיקה ושאר העניינים שמאחורי הוצאת הספרים לאור ומכירתם וקריאתם, אלה יימצאו לי באותם ספרים החביבים עלי אף יותר בתוך הקטגוריה הזו – אלה הספרים הנכתבים כאן ובעברית, על ידי מי ששייכים בדרך זו או אחרת לעולם הספרות המקומי, לביצה המקומית.

שולמית לפיד בראה את ליזי בדיחי, כתבת העיתון "זמן דרום" אי אז בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, ודמותה זו הפכה לאחת מנכסי צאן ברזל של ספרות המתח הישראלית (יחד עם מיכאל אוחיון של בתיה גור). אחר כך באו עוד ועוד גיבורים, וספרי מתח עבריים הפכו לעניין שבשגרה, אבל זכות הראשונים (ראשונות, אם לדייק) עומדת להן, לגור וללפיד.

ליזי בדיחי זו, שבשנת 1989 היתה בתחילת שנות השלושים לחייה, נשארה, באורח פלאי, באותו עשור לחייה, רק עזבה את המקומון בו כתבה, ואף את באר שבע, ועברה לתל אביב, ומצאה עבודה כחוקרת פרטית במשרדה של עורכת דין אחת, שאינה בוחלת בעיסוק בכל מיני תיקים שעורכי דין אחרים נזהרים מלגעת בהם.

ליזי בדיחי אף עזבה את קדמת הבמה ובספר הזה היא רק כוכבת משנה. הכוכב הראשי הוא אלישע פרידריך. סופר. ולא סתם סופר – כזה שכל ספר שלו מתקבל בשבחים גדולים על ידי גדולי המבקרים, ואף נמכר בהיקפים בהחלט משביעי רצון, אם כי, כל ספר מלוּוה בהתרגשות מחודשת –

"… ההתקבלות היא תמיד הימור. וכל כך הרבה מיילדים ומיילדות טורחים על האובניים, עורכים ומעמדים ומגיהים ומדפיסים וכורכים ומפיצים ומוכרי ספרים ויחצ"נים, ולכל המהומה הזאת אחראי איש אחד…" (עמ' 35)

להמשיך לקרוא

האי של נשות הים – ליסה סי

אלמלא הגיע הספר הזה לידי, ככל הנראה לא הייתי יודעת מה ארע בג'ג'ו, האי הקוריאני, בשלושה באפריל, 1948.כנראה לא הייתי יודעת עניינים רבים נוספים הנוגעים לקוריאה בכלל, ולאי ג'ג'ו בפרט, משום ששיעורי ההסטוריה שלנו, בבית הספר, כללו בעיקר הסטוריה יהודית וישראלית, וקצת הסטוריה כללית, בעיקר מערבית, כשהמזרח הרחוק נותר עלום למדי. אפילו באוניברסיטה, שיעורי ההסטוריה עסקו בעיקר במערב, ואם רציתי לדעת יותר על מקומות אחרים, הייתי צריכה לפנות לתחום התמחות אחר (אבל זה כלל לא שייך לספר).

הספר הזה – "האי של נשות הים" – גדול, אם כן, מסך מרכיביו, משום שהוא פותח צוהר לעולם אחר ושונה (ואותי הוא אף מפנה להשלמת ידע, גם אם כללי למדי, באתרי מרשתת שונים).

ובכן – ה- 3 באפריל 1948 נחשב ליום בו החלה ההתקוממות בג'ג'ו, כנגד המשטר הקיים – אוטוקרטיה בחסות אמריקאית, שלאחר מלחמת העולם השניה ולפני מלחמת קוריאה. היום הזה היווה נקודת מפנה ביחסיהן של שתי גיבורות הספר – יונג-סוק ומיה-ג'ין. שתי נשים צעירות, נשואות, אמהות, שנפשן קשורה זו בזו, שחייהן עברו עליהן יחד, מאז היו ילדות צעירות, עת מיה-ג'ין הגיעה לכפר בו התגוררה יונג-סוק.

בימים ההם שלטה יפן בקוריאה, ואף שהאי היה מרוחק מן היבשת, זרועות השלטון הגיעו עד אליו, יחד עם החוקים המפלים אוכלוסיה בשטח כבוש. האי, הנמצא באמצע הדרך, לערך, בין יפן לקוריאה שימש "קרש קפיצה" בין המדינות, הכובשת והכבושה, ועל כן, בכל זמן נתון היו בו לא מעט חיילים יפנים. הקוריאנים היו בין הפטיש לסדן; כדי להתפרנס נאלצו חלק מהם לפעול בשירות יפן, ועל כן איבדו לא מעט מכבודם, הם וצאצאיהם ונחשבו "משתפי פעולה".

להמשיך לקרוא

גריי – לאוני סוואן

ד"ר (בשאיפה לפרופסורה) אוגוסטוס (אוגוסט) הף עמית מחקר ואנתרופולוג בקיימברידג', חונך לכמה סטודנטים וסטודנטיות, איש צעיר, יחסית, קפדן עם עצמו עד אימה, בעצם בעל הפרעה טורדנית כפייתית משהו, בעל הרגלים קבועים לגמרי: "הוא ידע ששטיפת ידיים רבה כל כך ונעילה וספירה עד שלוש אינם חיוניים באמת כדי לשרוד. אנשים אחרים מסתדרים יפה מאד בלי ספירה וסידור אינסופיים. אבל לו זה חיוני. בראש שלו." (עמ' 285) מוצא עצמו במערבולת בלתי מוכרת לו כלל; סטודנט אחד שלו – אליוט פיירבנקס, נצר למשפחת אצולה, נמצא מת למרגלות הקפלה של קינגס קולג'.

הדעה המקובלת היתה כי הסטודנט חובב הטיפוסים על גגות מצא את מותו בנפילה, ובשקט בשקט מלחששים גם על אפשרות של התאבדות, אם כי לא ברור לגמרי למה, המשפחה מבקשת למנוע נתיחה לאחר המוות, ובניגוד למקובל לערוך לו טקס הלוויה בקיימברידג' ולא באחוזת המשפחה, אולי כדי למנוע שאלות נוספות מצד המיליה החברתי אליו השתייך.

אליוט פיירבנקס מת והותיר אחריו תוכי אפרפר, מושא המחקר שלו. תוכי שיש לו אוצר מלים לא קטן, תוכי המסוגל לזהות צורות וצבעים, חומרים, מאכלים אהובים, מסוגל לחקות קולות, ואפילו לשיר משפטים מתוך Bad Romance  של ליידי גאגא.

להמשיך לקרוא

זרעֵי מֶלח – יובל ירח

כשנגשת הקוראת לספר חדש, כמה תרחישים אפשריים עומדים בפניה; ייתכן כי זהו ספר ביכורים, ואז לא לא תוכל לדעת דבר על טיב כתיבתו של הסופר / כתיבתה של הסופרת, והריהי, הקוראת, מעין טאבולה ראסה, ככל שזה נוגע לספר המדובר. יכול שיהיה זה ספר שני לסופר שהיא כבר מכירה, ואהבה את ספרו הקודם, ואז נבנית ציפייה מן הספר החדש, שיעמוד בסטנדרטים של הספר הקודם, או אף יעלה עליהם, ובמקרה הזה יכול וציפייתה אכן תתגשם והספר יקח אותה למחוזות חדשים ומרוממים, או ינחיתה על קרקע קשה וכואבת, או משהו ביניהם (ויש לא מעט דוגמאות לכך). יכול, כמובן, להיות הספר – ספר חדש של סופר/ת אהוב/ה עד מאד, והקוראת כבר מכירה את סגנון הכתיבה, ואוהבת אותו (אחרת לא היתה שבה אל אותו סופר), ואף אם הספר אינו הטוב ביותר שבספריו, הרי שאין כמעט סיכוי שלא תאהב בו לפחות דבר מה.

וישנם הסופרים שלא הכרת, אך המבקרים מהללים את ספריהם הקודמים במידה כזאת שנבנית ציפייה כי גם הספר הבא שלהם, זה שבדיוק לקחת ליד, יהיה טוב לפחות כמו שבחי ההלל שהורעפו על קודמו. גם כאן את סוג של טאבולה ראסה, משום שאין לך באמת מושג מה טיבו של אותו סופר.

וכל ההקדמה הזו כדי לומר שכך הגעתי אל הספר "זרעי מלח"; את כתיבתו של יובל ירח לא הכרתי לפני הספר הזה (לא, לא קראתי את "השתיקות"), אך שבחי המבקרים המודפסים על הדש הפנימי הקדמי היו מאד משכנעים, ומשום כך הוקדמה קריאת הספר הזה על פני ספרים אחרים.

שתי גיבורות לו לספר – מרלן, אשה צעירה, יהודיה, באלג'יריה הצרפתית, וכל חייה עד מותה, ונופר, נכדתה, אף היא אשה צעירה, ישראלית, עם חיים שאנו מכירים משלנו, או משל השכנים או החברות.

להמשיך לקרוא

לאונרדו דה וינצ'י, ביוגרפיה – וולטר איזקסון

שנת 2019 תזכר אצלי כשנת האמנות הפלסטית. לראשונה התחלתי להתעניין בקיומן של תערוכות מיוחדות המתקיימות במוזיאונים שונים באירופה, ואף יותר מכך – לראשונה התחלתי לנסוע במיוחד לתערוכות כאלה, ואם לא נסעתי במיוחד, הרי שהוספתי לכל נסיעה ביקור אחד או יותר בתערוכה מיוחדת בעיר אליה נסעתי.

בינואר נסעתי לוינה כדי לצפות בתערוכה של ברויגל האב בקונסטהיסטורישה מוזיאון בוינה, ומאחר שבאותו זמן הוצגה גם תערוכה של מונה במוזיאון אלברטינה, ביקרתי גם בה. באפריל, בנסיעה לאמסטרדם וברלין, ביקרתי בתערוכות המיוחדות של רמברנדט ברייקס ודיוויד הוקני ב"ואן גוך", שתיהן באמסטרדם, ואת ציוריהם של מנטניה ובליני ראיתי בגמלדה גלרי בברלין.

במהלך השנה קראתי ידיעה על תערוכה לרגל 500 שנה למותו של  דה-וינצ'י העתידה להפתח באוקטובר 2019 בלובר בפריז, ומיהרתי להצטייד בכרטיס כניסה ומועד מובטח למוזיאון, כחודש לאחר פתיחת התערוכה.
(וזאת לדעת, תערוכות מן הסוג הזה מושכות קהל רב, ועל כן כדאי לשריין מועד כניסה מראש, אחרת התורים ארוכים ארוכים וכניסה לתערוכה כלל אינה מובטחת.)

כחודשיים לפני הנסיעה הגיעה לידי הביוגרפיה הנפלאה שכתב וולטר איזקסון על דה וינצ'י, כאילו בהזמנה מראש, וכך יכולתי להתכונן ולהתכוונן לא מעט לקראת התערוכה (ולחסוך לעצמי אכזבה כלשהי ממיעוט הציורים).

להמשיך לקרוא

ארצנו הירוקה והנעימה –עאישה מאליק

ישובים קטנים, קהילות קטנות, כפרים נוטים להיות הומוגניים באוכלוסיה החיה בהם; אנחנו מכירים את זה מקרוב. מן הקיבוצים ועד הישובים הקהילתיים, המושבים וכל אותם מקומות פסטורליים ויפים, שכדי לגור בהם אין די ברצון, וברכישת פיסת נדל"ן, אלא יש לעבור דרך ועדת קליטה ולקבל עליך כל מיני כללי התנהגות הנוהגים במקום. וגם אם אין ועדת קליטה, מעטים האנשים שיבואו לגור במקום שידגיש את שונותם.

ובכל זאת, לעתים יש מי שרוצה לשנות את הדרך המותווית לו, ובוחר לעצמו מקום מגורים שבו ינסה להיטמע, שלא ידעו, שלא ירגישו שבעצם הוא שונה.

בילאל השאם, רואה חשבון אנגלי ממוצא אפגני בחר לחיות יחד עם משפחתו בקהילה קטנה שכזה, בכפר אנגלי מרוחק בשם "אחרית בבל", ובדרך כלל הצליח להיטמע בסביבת מגוריו. היה לו  משרד מצליח ובו כמה וכמה עובדים, היה לו קול במועצת הכפר, בנה של אשתו מנישואיה הראשונים למד בבית הספר המקומי, והיו לו חברים מקומיים, ובכלל, נדמה היה שאין הבדל בינו לבין שכניו, שבחרו אף לקרוא לו "ביל".

אלא שאמו, על ערש מותה, ביקשה כי יקים בכפר מסגד.

"אנשים מתים ותולים את המשאלות שלהם על צווארך עם כל האשמה הכרוכה בכך." (פרק 25)

החל מאותו רגע החלו לעלות כל הרחשים המוסווים של כל אלה המקבלים את האחר, ובלבד שיאמץ את ערכינו ואת דרכי חיינו, ולא יתבלט בריחו או בלבושו, או באורחות חייו. שיהיה כמונו (ויש שיאמרו: ושיגיד תודה על שאנחנו נותנים לו מקום בתוכנו).

להמשיך לקרוא

מדריך המכשפות לבריחה – אליקס א' הארו

לא ספר כי אם סיפור, אף לא ארוך במיוחד, אך קסום ביותר.

הידעתם כי "בתולדות העולם היו תמיד רק שני סוגי ספרניות: ספרניות מרירות וצדקניות שהשפתון שלהן מחלחל אל הקמטים סביב שפתיהן והן סבורו תשהספרים הם רכושן הפרטי, ומנויי הספרייה אינם אלא עבריינים מסוכנים שבאים לגנוב אותם; ומכשפות."

ובכן – המספרת היא ספרנית מן הסוג השני, זו שתדע להתאים ספר לכל קורא/ת, זו שתבליט את שדרת הספר המומלץ בפני הקורא/ת המזדמן/ת בלי שידעו כי ישנה הכוונה לקריאה, זו שתתעלם מאי החזרת ספר בזמן, כי ברור שאם מישהו מחזיק ספר כל כך הרבה זמן, הוא ודאי חוזר וקורא בו שוב ושוב; זו שתוציא מן המדף ספרים נשכחים, רק כדי שלא יחושו גלמודים ועצובים.

ויש ילד אחד, שכל הסימנים מראים שהוא מאוכלוסיה מוחלשת, שהספרים הם עבורו מקלט, והוא מחפש רק ספרים שיש בהם קסם. הראשון שהוא לוקח הוא דווקא ספר שאין לו הרבה דורשים, אולי משום ההוצאה המרושלת שלו: "הנסיך הנמלט", ולמרות זאת, הילד מחזיק בספר הרבה מעבר לזמן ההשאלה.

אחר כך הוא שואל ספרי קסם אחרים, חלקם קוסמים לו, חלקם לא (ולנו הקוראות והקוראים הזדמנות להכיר קטלוג של ספרי קסם לבני הנעורים, חלקם אמיתיים חלקם מומצאים – אבל בטוח שנחפש אותם, רק כדי לבדוק, שלא נחמיץ, כאלה שקראנו וכאלה שלא ידענו שיש..).

לפעמים הוא נעלם, ואז הוא חוזר.

עד שהיא משאילה לו את "מדריך המכשפות לבריחה" (בניגוד לדעתה של ספרנית / מכשפה אחרת).

 

הסיפור נשלח לידידי ההוצאה של "תמיר הוצאה לאור" ולא ניתן למכירה

 

מדריך המכשפות לבריחה – אליקס א' הארו. תרגום: לי עברון. הוצאת: תמיר הוצאה לאור

A Withc’s Guide to Escape: A practical Compendium of Portal Fanasies – Alix Harrow

 

 

J – Howard Jacobson

כל המשפחות המאושרות  דומות זו לזו, אך האומללות, אומללות כל אחת בדרכה. וכך גם האוטופיות והדיסטופיות;  כל האוטופיות דומות זו לזו, וכל הדיסטופיות שונות, כל אחד בפני עצמה, כמו גן עדן אחד מול  שבעה מדורי גיהינום.

J הוא מין דיסטופיה שכזו, שונה מאלה שהכרנו, אם כי נוכל למצוא בה היבטים דומים, מופעים מוכרים מדיסטפיות אחרות. כך, למשל, מחיקת ההסטוריה, כמו ב1984 או בברית המועצות, (כמעט דיסטופיה בפני עצמה).

אי שם, בעתיד לא ידוע, ישנו העולם הזה, עולם שיש לו עבר כנראה אפל, אבל ההסטוריה הושכחה, במידה מסוימת, או לפחות, השלטונות לא עודדו מחקר שלה. הם גם לא עודדו צבירת מזכרות, אפילו לא מזכרות משפחתיות (אם כי כמות מוגבלת של מזכרות היתה מותרת, או לפחות העלימו ממנה עין). ספרים נעלמו אפילו מן הספריות, מספרים אחרים נקרעו דפים, לא ניתן היה לגשת לארכיונים, מותר היה להגיש בקשה, אבל איכשהו בקשות לעיון היו הולכות לאיבוד בנבכי הביורוקרטיה.

"“Yes, of course” will be the polite rejoinder to any request you make to inspect certificates of birth or death, or voter lists, or even newspapers dating too far back. But the forms you fill in are never read by anyone. Calls are not returned, applications are lost, the person you were talking to in the morning won’t be there in the afternoon.” (pp. 89)

היה משהו, בעבר, שלא הוזכר במלים, וכבר לא ניתן היה לתת לו ביטוי מובן – WHAT HAPPENED, IF IT HAPPENED, נאמר בלחש, בין אנשים, אם בכלל נאמר. אבל ברור שמשהו היה, משום כל מה שמנסים להשכיח, משום החברה החדשה שנבנתה, ובה האלימות סמויה, אסורה אך מבעבעת בתוך האנשים, עד כדי כך שאלימות בתוך הבית זכתה להעלמת עין גורפת מצד הכל. היה מותר לקלל, אבל רצוי שלא – Swearing was an act of violence to others and an act of ugliness to oneself. It had no place in him.” (pp. 49), והמלה השגורה ביותר היא – "סליחה". כולם מצטערים. כל הזמן.

להמשיך לקרוא