יש משהו משמח כשאת שבה לספר שכבר קראת בעבר, וזכרת בערך את עלילתו ובעיקר זכרת שממש נהנית בשעת הקריאה, ואז כשהספר מתורגם ויוצא לאור בעברית, את שמה לך למטרה לקרוא אותו, ביום מן הימים, ואז כשמגיע היום הזה, ואת לא ממש מסוגלת להניח את הספר מן היד, האושר רב אף יותר.

כך קרה לי עם הספר הזה –  ים השלווה. לראשונה קראתיו בשנת 2022, בשפה האנגלית, Sea of Tranquility,  ואני זוכרת את ההשתאות מכושר ההמצאה, מכשרון הכתיבה ומהעלילה המרתקת לגמרי.

אבל מהתחלה. בתקופת הקורונה, עת ישבנו בבתינו וחיפשנו מה לעשות עם הזמן הרב שנתפנה לנו הופיעה באיזו קבוצה בפייסבוק רשימה של ספרי מגיפה, וספרה של אמילי סנט ג'ון מנדל – תחנה אחת עשרה – בלט לעין. מהרתי לשים ידי עליו (תודה לאלוהי הדיגיטל), ואכן לא התאכזבתי כלל. מסדרת הטלוויזיה שנעשתה על פיו, סדרה מרהיבה למדי, התאכזבתי עד מאד, משום שהרגשתי שיש נטייה ליפות את המציאות הנוראה המתוארת בספר, להוסיף כמה סיפורי משנה שלא היו בו, ובעיקר – מוסר השכל "נוצרי". אבל זה כבר עניין לביקורת סדרות בטלוויזיה.

לאחר הקריאה בספר , קראתי באנגלית ומאוחר יותר בעברית את מלון הזכוכית, ספר שקשור בדרך מסוימת, לים השלווה ומקדים אותו. ובאמת הפכתי למכורה לספריה של סנט ג'ון מנדל (במידה מסוימת).

ים השלווה הוא ספר הנע בין אנשים שונים במאות שונות, באזורים שונים ביקום , משום שמתישהו בני האדם הגיעו למסקנה שיום אחד כדור הארץ לא יוכל עוד להיות ראוי למגורים, או אף להעלם כליל, ועל כן יש למצוא מקומות אחרים ביקום שאפשר יהיה להתיישב בהם, כדי שהאנושות לא תגווע. מאמץ בין מדינתי, גלובלי, בין גושי; אין מלחמות, רק מאמץ משותף למצוא פתרון לעתיד האנושות. (יפה, לא? הלוואי שנגיע לשם מתישהו.)

החלק הראשון – שנת 1912 – אנגלי צעיר, בן אצולה מרדן, בן שני במשפחה, ועל כן לא יירש את התואר והכסף, למעט קצבה, מגיע לעיירה קאייט בצפון קנדה ומשתקע שם. באחד הימים שוטט על החוף ונכנס ליער, ובעמדו תחת עץ אדר רחב גזע וצמרת, נגלה לעיניו חזיון כה מוזר, עד כדי כך שהוא חושש לשפיות דעתו.

….אל הבזק חשכה, כמו עיוורון פתאומי או ליקוי חמה. הוא מרגיש כמו בתוך חלל פנימי עצום, כמו תחנת רכבת או קתדרלה, צלילי כינור נשמעים, אנשים מסביב, ואז רעש לא– מובן… "

המראה המוזר הזה יחזור על עצמו בסרטון שצילמה וינסנט, גיבורת הספר  מלון הזכוכית. הסרטון משולב בסרט המהווה רקע ליצירה מוזיקלית של אחיה למחצה, מוזיקאי מודרני, המופיע בניו-יורק, בשנת 2020.

… המסך השחיר לרגע, ערבוביית קולות נשמעה – צלילי כינור, בליל רעש כמו בתוך תחנת רכבת עירונית גדולה, ומין אוושה מוזרה שהעלתה על הדעת לחץ הידראולי – וכעבור שבריר שנייה הרגע חלף…"

חלקו השלישי של הספר נמצא בעתיד (שלנו). השנה היא 2203. סופרת מצליחה, אוליב לואלין, המתגוררת במושבה 2 על הירח, נסעה למסע קידום מכירות בכדור הארץ, מסע של מספר חודשים, שבסופם תחזור אל ביתה, אל אישה ובתה שנשארו מאחור. מסע של ספרה– מריינבאד – שיצא לאחרונה במהדורה חדשה, ספר העוסק במגיפה. במהלך מפגשי הקוראות והקוראים ברפובליקה האטלנטית, נשאה, בכל מפגש כזה, הרצאה קצרה על ההיסטוריה של המגפות (על כך בהמשך) וענתה לשאלות משאלות שונות, חתמה על ספרים, ואף הספיקה לבקר את הוריה בדנוור. מסע מפרך, שבו כמעט אין זמן לנוח, וכל לילה לנה במקום אחר, במלון אחר (לא כזה כיף כמו שזה נשמע).

חלקו הרביעי של הספר מגיע לשנת 2401. המספר, הפעם בגוף ראשון, הוא גאספרי רוברטס, שם שהופיע כבר בחלקים הקודמים. גאספרי רוברטס מתגורר אף הוא על הירח. באחד הימים גמלה ההחלטה בליבו והוא ביקש מאחותו העובדת במכון הזמן, מתקן ממשלתי סודי שעניינו מסעות בזמן. לאחר שהצטרף לצוות ועבר הדרכה ואימונים במשך מספר שנים הוא נשלח לאתר איזה עיוות בזמן, זה שכבר נזכר לעיל, כדי שניתן יהיה לחקור את העיוות הזה, ולהבין מה גרם לו. (חצי ספויילר – ממש בסוף הספר יש הסבר לעיוות הזה.)

המסך התעורר לחיים. סרטון שצולם באיזשהו יער על כדור הארץ. האיכות היתה קצת מקרטעת; מי שצילם את זה הלך בשביל ביער לעבר עץ ענקי עם המון עלים, איזשהו זן מכדור הארץ שלא צומח במושבות. המוזיקה נפסקה, והנגן הרים את מבטו אל המסך שמעליו. המסך החשיך. מהומה משונה נשמעה – צלילי כינור, מלמול לא ברור של קהל וגם אוושה הידראולית של ספינת אוויר ממריאה – ואז זה נגמר, היער חזר, והתמונה הסתחררה לרגע, כאילו הצלם שכח שהוא מחזיק מצלמה. היער נעלם, אבל המוזיקה נמשכה."

הוא אף מבקר אותו עץ אדר שהיה הפעם הראשונה המתועדת בה נראה אותו עיוות בזמן.

בנמל הוא עצר והקשיב לכנר שניגן כדי לקבץ מטבעות באחת המנהרות המקשרות. הכנר היה זקן שניגן בעיניים עצומות, ומטבעות הצטברו בכובע שלרגליו. הוא ניגן בכינור עתיק למראה – עשוי מעץ אמיתי לכאורה – ואף שוויליס לא היה מומחה לאקוסטיקה, הצליל נשמע לו מלא חמימות. ויליס הקשיב למוזיקה, שגברה על המהומה של קהל נוסעי הבוקר, אבל אז –
– הבזק חושך, אור פתאומי מוזר –
– הזיה חולפת של יער, אוויר צונן, עצים מיתמרים מסביב, יום קיץ –
– ואז שוב בנמל ספינות האוויר באוקלהומה סיטי.."

עמדתי ביער, באור השמש, ופתאום הכול החשיך, כמו שמכבים נר בחדר, ובחושך שמעתי צלילי כינור, רעש בלתי ברור, ותחושה רגעית משונה שאני נמצא בתוך מבנה, מין מנהרה מהדהדת, כמו תחנת רכבת. ואז הכול נגמר ועמדתי שוב ביער…"

החלקים הבאים בספר חוזרים אל ההווה של אוליב לואלין, במסע קידום מכירות האחרון שלה

מטלטל לקום בבוקר בעולם אחד ובערב כבר למצוא את עצמך בעולם אחר, אבל בעצם, המצב הזה לא חריג כל כך. קמים בבוקר נשואים, ובמהלך היום מתאלמנים; קמים בבוקר לעתות שלום, ובצהריים כבר מתחוללת מלחמה; קמים בבוקר בלי לדעת כלום, ובערב מתברר שהמגפה כבר כאן. קמים בבוקר לסיור קידום מכירות שאמור להימשך עוד כמה ימים, ובערב כבר רצים הביתה, אפילו בלי המזוודה, שננטשה בחדר במלון."

וברקע שמועות על מגיפה מתקרבת. בין הכחשה לסיכונים שהיא נושאת עמה, והשינוי באורח החיים שתביא איתה, לבין הרצון להתנהג כאילו כלום לא מאיים עלינו. לא עכשיו.

ידענו שזה יקרה.
ידענו שזה יקרה והתכוננו בהתאם, או כך לפחות אמרנו לילדינו – ולעצמנו – בעשורים שלאחר מכן.
ידענו שזה יקרה אבל לא כל כך האמנו, ולכן התכוננו בדרכים מתונות, לא בולטות לעין.
…
… בגלל האימה העתיקה, שהיא חסרת היגיון עד כדי מבוכה ולכן לא מבטאים אותה בקול: אם נוקבים בשמה של הצרה, אולי מושכים את תשומת לבה? קשה להודות בכך, אבל בשבועות הראשונים ההם לא דיברנו במפורש על פחדינו, כי אמירת המילה ״מגפה״ היתה עלולה למשוך אותה לעברנו.
ידענו שזה יקרה והשתדלנו להתייחס לכך בקלילות. …"

(ציטוטים מתוך הספר של אוליב לואלין – מריינבאד).

…מגפה לא מתקרבת כמו מלחמה, בהלמות ארטילריה רחוקה, שגוברת מדי יום והבזקי פצצות שנראים באופק. היא מגיעה בדיעבד, למעשה. היא מבלבלת. המגפה רחוקה ופתאום היא מכל עבר, בלי שום שלב ביניים ניכר לעין.
ידענו שזה יקרה, אבל לא היינו עקביים. אגרנו מצרכים – ליתר ביטחון – אבל שלחנו את הילדים לבית הספר, כי איך אפשר לעבוד כשהילדים בבית? "

(שני הציטוטים האחרונים מן החלק הרביעי בספר)

החלקים הבאים בספר  עוסקים, כל אחד בתורו, במפגשים של גאספרי עם אלה שנחשפו, לאורך המאות, לאותו עיוות בזמן, עד הגילוי המפתיע (באמת) של מה גרם לו, וכן, איזשהו תיקון לחייו של גאספרי, שעברו טלטלה בעקבות אותו מסע בזמן שלו.

ועוד ציטוט שממש אהבתי (לא שייך לכלום ושייך להכל):

..בירוקרטיה היא יצור חי, והמטרה העיקרית של כל יצור חי היא להגן על עצמו. הבירוקרטיה קיימת כדי להגן על עצמה.״

כמובטח – ההסטוריה של המגפות, בהרצאותיה של אוליב לואלין (בקיצורים המתבקשים, ומבלי שבדקתי האם אכן כך קרה):

באביב 1792 רב– החובל האנגלי ג׳ורג׳ ונקובר הפליג צפונה לאורך החוף, באזור שבשלב מאוחר יותר יקראו לו קולומביה הבריטית, על סיפון הספינה דיסקַבֶרי. ככל שהצפינו, הוא ואנשיו נתקפו מועקה משונה. האקלים היה מתון, הנוף ירוק להפליא, ובכל זאת המקום נראה ריק באופן תמוה. כך כתב ונקובר ביומן הספינה שלו: 'שטנו כמאתיים וחמישים קילומטר לאורך החופים האלה ולא ראינו אפילו מספר דומה של תושבים'.
כשהעזו לעלות לחוף, מצאו שם כפרים המיועדים למאות אנשים, אבל הכפרים היו שוממים. כשנכנסו הלאה, נוכחו לדעת שהיער הוא בית קברות.  סירות קאנו ובהן שרידי אדם היו תלויות על העצים, כשלושה– ארבעה מטרים מעל פני הקרקע, במקום אחר הם מצאו שלדים על החוף. כי האבעבועות השחורות כבר הגיעו שנה קודם לכן.
בשנת 1791, ספינת הסוחר קולומביה רֶדיביבה שטה באותו נתיב ימי. הם סחרו בפרוות של לוטרות ים. ההתנסות שלהם היתה דומה. גם הם ראו ארץ דלת אוכלוסין, והניצולים המעטים שפגשו סיפרו סיפורים נוראיים ונשאו צלקות איומות. 'היה ברור שגם הילידים האלה נפגעו מהפורענות הקשה הזאת, האבעבועות השחורות', כך כתב אחד מאנשי הצוות, ג׳ון בויט. ספן אחר, ג׳ון הוסקינס, כתב בזעם: 'אירופאים מבחילים, מחללי שם הנצרות', כך כתב. ‘האם אתם הבאתם לארץ הזאת ולאנשיה, המְכוּנים בפיכם פראים, את המחלות הנתעבות ביותר?׳
לפני שהאבעבועות השחורות יובאו מאירופה לאמריקה, הן היו צריכות להגיע לאירופה.
באמצע המאה השנייה חזרו חיילים רומים מהמצור על העיר סֵלֵאוּקיָה שבמֶסוֹפּוֹטָמְיָה והביאו לארצם מחלה חדשה. 'קורבנות המגפה האַנטונינית', כפי שנקראה המחלה, פיתחו חום, הקאות ושלשולים. כעבור כמה ימים צצה פריחה נוראה על עורם. האוכלוסייה היתה חסרת כל חסינות.
כאשר המגפה האנטונינית השתוללה באימפריה הרומית, הצבא איבד עשירית מחייליו. באזורים מסוימים באימפריה מת אחד מכל שלושה אנשים. נתון מעניין: הרומים תהו אם המיטו על עצמם את האסון הזה בפעולותיהם בעיר סלאוקיה.
בעיר סלאוקיה הצבא הרומי הרס את מקדש אפולו. במקדש הזה, כך כתב ההיסטוריון אַמיאַנוּס מַרקֶלינוּס, חיילים רומים גילו בקיע צר. כשהרומים הרחיבו את הבקיע, כי קיוו שיש בו חפצי ערך, 'בקע מתוכו כוח הרסני', כך כתב מרקלינוס, ‘מחלה איומה וחשוכת מרפא,  שזיהמה את העולם כולו, מגבולות פרס ועד הרַיין וגאליה, בתחלואה ומוות.
ייתכן שההסבר הזה נראה לנו טיפשי קצת כיום, אבל הם חיפשו נואשות הסבר כלשהו לסיוט שפקד אותם, ונדמה לי שדווקא המוזרות שבהסבר הזה נוגעת בשורש הפחד שלנו: מחלות עדיין טומנות בחוּבּן תעלומה איומה.
אפילו עכשיו, אחרי מאות שנים, למרות כל ההתקדמות הטכנולוגית שלנו וכל הידע המדעי שלנו על מחלות, אנחנו עדיין לא תמיד יודעים למה אדם אחד נדבק ואחר לא, או למה חולה אחד שורד ואחר מת. מחלות מפחידות אותנו כי הן כאוטיות. יש בהן אקראיות נוראה."

ספר מהפך דפים מהחל עד כלה, מרתק, מעורר מחשבה. והכי כדאי, כמובן, לקראו לאחר מלון הזכוכית. (אבל לא חובה).

מניחה לי לקריאה  חוזרת, בעתיד, של כל הספרים, במה שהוא אולי טרילוגיה, וכמובן לחפש את שאר ספריה, אלה שתורגמו, ואלה שיתורגמו.

מומלץ מאד.