קריאה מחודשת בספר שקראתי בעבר, גם אז קראתיו בשפת המקור, ועתה בתרגום, מזמנת הנאה חדשה ואחרת מן הספר. אין צורך למהר לקרוא את הספר עד סופו, כדי להתיר את נפתולי העלילה, כי הסוף כבר ידוע,  וניתן לאתר פינות חבויות שאולי אז דילגתי עליהן, ובכלל אפשר להתענג אף הרבה יותר מאשר בקריאה ראשונה.

וכאן אני פותחת רגע סוגריים מטאפוריים, משום שאני רוצה רגע להזכיר את הספר השלישי של סנט ג'ון מנדל שקראתי, וטרם תורגם לעברית –  Sea of Tranquility; רק לאחר קריאתו התחוורו לי כמה וכמה עניינים בספר הזה, ולמרות שניתן לקרוא כל אחד מספריה של סנט ג'ון מנדל בנפרד, הרי קריאתם האחד אחרי השני – תחנה אחת עשרה, מלון הזכוכית ו-ים הדממה (בתקווה שיתורגם בקרוב), מאפשרת הנאה שלמה יותר. אם כי, ניתן, כמובן, לקראם כל אחד בנפרד. זה האיחוד הזה ביניהם שיש בו ערך מוסף.

סנט ג'ון מנדל נוטה לפזר את סיפורה בין מספר גיבורים וגיבורות, אולי כדי שמשקל הסיפור לא יהיה כבד מדי על אדם אחד, ובוודאי משום שבכך היא מעשירה את העולם שבראה.

פול אלקייטיס היה איש עשיר מאד, שברשותו בתים ודירות, מטוס פרטי ויאכטה, ואפילו מלון באזור נידח למדי בקנדה, כזה שאין אליו גישה יבשתית נוחה, והדרך הטובה להגיע אליו היא בסירה. ואפילו קליטה סלולארית אין בו. מלון שמאפשר לשוהים בו להביט מבעד לזכוכית המכסה את כל קירותיו, אל היער הסובב אותו ואל הים.

אלקייטיס הוא גם בעליה של חברת השקעות  שרף הכניסה אליה גבוה במיוחד, ורק יחידי ויחידות סגולה יכולים ויכולות להכנס להשקעות בה. מין מועדון אקסקלוסיבי שכזה.

הקטע עם אלקייטיס היה, כתבה כעבור כמה שנים אישה מפילדלפיה בהצהרת קורבן עבירה שהקריאה במשפטו של אלקייטיס, שהוא גרם לך להרגיש שהצטרפת לאיזה מועדון סודי. …" (עמ' 54)

התשואות שהראתה החברה של אלקייטיס היו גבוהות למדי,  גבוהות מדי. לימים התברר כי החברה הונתה את משקיעיה, הונאת פונזי, אלא שהם הלכו שולל אחר קסמיו והתשואות שהציג להם.

בשנים שלאחר שנתפס ונדון ליותר ממאה שנות מאסר, יכול היה אלקייטיס להזכר במעמדו בארץ הכסף.

.. מהרהר אלקייטיס אחר כך… כסף הוא משחק שהוא הכיר היטב. לא, כסף הוא מדינה, והוא מחזיק במפתחות לממלכתה." (עמ' 121)

ווינסנט היתה בת זוגו של אלקייטיס. צעירה ממנו בכך וכך שנים. צעירה אף מבתו היחידה, בתו מאשתו המנוחה. ווינסנט הכירה את אלקייטיס כאשר עבדה כברמנית במלון הזכוכית, והוא הגיע לשם למספר ימים.

הצעירה שבאה מבית כמעט עני מצאה עצמה בממלכת הכסף, ארץ שאין בה מחסור אפילו לא לרגע. רק צריך לתחזק אישיות נעימה, ייצוגית, נחמדה. כל הזמן.

… מה שהחזיק אותה בממלכת הכסף היה העובדה – שבעבר לא הייתה יכולה להעלות בדעתה – שהיא לא צריכה לחשוב על כסף. זה מה שהכסף מעניק: האפשרות להפסיק לחשוב עליו. מי שמעולם לא חווה כזה חוסר לעולם לא יבין שדבר כזה משנה את חייך מקצה לקצה." (עמ' 97)

אחרי זמן בממלכת הכסף הכל מאבד משמעות. אין זה חשוב אם את בניו יורק או בדובאי, או בלונדון, או בבית הפרטי המרוחק מעט מניו יורק. הנוף משתנה מסביב, החיים הופכים חדגוניים במידה מסויימת. אין לה אהבה, וכמעט שאין לה פרטיות.

כשווינסנט עבדה במלון, תמיד קישרה כסף לפרטיות – האורחים העשירים ביותר במלון נהנו מהמרחב הרב ביותר, סוויטות במקום חדרים, מרפסות פרטיות, חדר המתנה פרטי – אבל במציאות, ככל שנכנסים עמוק יותר לממלכת הכסף, כך צפוף שם יותר, והיא היתה מוקפת באנשים בביתה כל הזמן. …" (עמ'66)

ומה יקרה לה ביום שאחרי?

לפול, אחיה למחצה של ווינסנט, הבוגר ממנה בכמה שנים,  שיחק המזל פחות. במשך שנים לא מעטות היה מכור או די מכור, לסמים, וחייו נעו בשוליים. ניסה ללמוד, ולא כל כך הצליח. רצה לעסוק במוזיקה. עד שחייו התמוטטו, והיה עליו להמציא עצמו מחדש.

במבט לאחור, קל להתייחס בביטול לסערת באג אלפיים – מי בכלל זוכר אותה? אבל סכנת הקריסה נראתה אז אמיתית לגמרי. המומחים אמרו כי בחצות הלילה של אחד בינואר אלפיים יתפוצצו תחנות כוח גרעיניות, מחשבים ישתבשו וישגרו המוני טילים אל מעבר לים, הרשת תקרוס ומטוסים יפלו מהשמיים. אבל עולמו של פול התמוטט עוד קודם לכן…" (עמ'  23)

פול יצוץ מדי פעם בחייה של ווינסנט, ויעלם שוב. קוראיה הנאמנים של סנט ג'ון מנדל יפגשוהו שוב בים השלווה.

וישנם הלקוחות, אלה שהפקידו את רוב או כל כספם בקרן של אלקייטיס, ומצאו עצמם, חלקם בערוב ימיהם, ללא כספי הפנסיה שלהם, ללא חסכונותיהם, נאלצו לוותר על בתיהם, לעבוד בעבודות דחק, לחיות על סף העוני, או אף בתוכו.

.. הם הפכו לאזרחיה של ארץ הצללים,… ארץ הנמצאת על סף תהום. … הוא הכיר במעומעם את אזרחיה. אנשים שנשמטו מהחברה לטריטוריה ללא נחמה או מקום לטעויות. …
בארץ הצללים חייבים לשכב לישון כל לילה בפחד עצום כל כך.. הוא שכב.. וחשב על כך שבחיים הללו אסור לטעות ואסור לסבול מביש מזל. … " (עמ' 249)

אין בספר הזה הברק של "תחנה אחת עשרה" שהפך, לא מעט בעקבות מגיפת הקורונה, לספר נבואי כמעט, שנקרא על ידי רבות ורבים במהלך המגיפה. אבל יש בה סיפור מרתק, מהחיים, עם נגיעות  פארא-נורמליות, שבדיעבד, אחרי קריאת Sea of Tranquility מקבלות מקום אחר בתודעתי.

במהלך הקריאה מצאתי עצמי, כהרגלי, מסמנת קטעים שראוי לחזור אליהם, ואולי אף להביאם כאן, בביקורת על הספר; התברר לי כי חלק מן הקטעים סימנתי כבר בקריאה הקודמת באנגלית.

ואם בציטוטים עסקינן, הרי שמצאתי גם משהו שמתכתב איתנו, כאן, בארץ הזאת:

… כשקראה חדשות בממלכת הכסף גילתה לא פעם שדעתה מוסחת בקלות… היא דמיינה מציאות אלטרנטיבית שבה מלחמת עיראק לא התרחשה או מציאות שבה לא הצליחו למגר את שפעת החזירים המבהילה שהתגלתה בגאורגיה, והיא הפכה למגיפה עולמית קטלנית שהביאה לקריסתה של האנושות. מציאות שבה קוריאה הצפונית לא ירתה טילי ניסוי או אחרת שבה לא התפוצצה הפצצה שהניחו הטרוריסטים בלונדון, או אחת שבה ראש ממשלת ישראל לא לקה בשבץ. ואם ללכת רחוק יותר, מציאות שבה חצי האי הקוריאני מעולם לא חולק, ברית המועצות מעולם לא פלשה לאפגניסטן, ארגון אל-קאעידה לא קם ואריאל שרון מת בקרב בצעירותו. …" (עמ' 74 – 75)

מלון הזכוכית  הוא ספר מצוין וראוי לקריאה.

והכי כדאי, כפי שכבר אמרתי, בין תחנה אחת עשרה לים השלווה.

מומלץ