לפני הכל: אמילי סט. ג'והן מנדל כותבת נהדר, מרתקת, מהפכת דפים, תיאוריה מציתים את הדמיון, הנושא שבחרה לדון בו, והדרך בה הגישה אותו מרתקים ונפלאים. אבל (ברור שיהיה כאן "אבל", אחרי הקדמה שכזו) סופו של הספר אכזב אותי. אולי אפשר היה לוותר על הפרק האחרון? אני לא יודעת, אבל יש בו סוג של אנטי-קליימקס, ושימוש, מיותר לטעמי, בתופעות פארא-נורמליות.

ולספר עצמו.

הונאת פונזי היא הונאה כלכלית בה אדם העומד בראש גוף השקעות מבטיח תשואות גבוהות למשקיעיו, גבוהות בהרבה מתשואות דומות אצל גופי השקעה אחרים, בתוך פרק זמן קצר, ובמקום להשקיע כספים משתמש בכספם של משקיעים חדשים כדי לשלם דיווידנדים למשקיעים הקיימים. כדי לקיים גוף השקעות שכזה לאורך זמן צריך להמשיך למשוך עוד ועוד משקיעים, כדי שכספים ימשיכו לזרום לקרן ההשקעות, כספים מהם ניתן יהיה להמשיך לחלק רווחים למשקיעים שהיו שם קודם, ולא פחות חשוב, צריך ששוק ניירות הערך והשוק הכלכלי בכלל יתמידו ביציבותם, ואף יתחזקו.

בתחילת המאה ה- 21 גאו שווקי המניות, ונראה היה כי לא ניתן יהיה לעצור את הגאות הכלכלית, עד שהגיע המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008, במהלכו קרס בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארצות הברית, ליהמן ברדרס, וגרר אחריו התערבות של הממשל בייצוב המשק מחדש, חשף גם הונאות בהשקעות, שהמפורסמת שבן היא זו של ברני מיידוף.

ג'ונתן אלקיטיס היה מין ברני מיידוף שכזה. היתה לו קרן השקעות במשרד מפואר בן שתי קומות במנהטן; היו לו מטוס פרטי ויאכטה, בית מהודר מחוץ לעיר, ומלון מבודד בקנדה. אלקיטיס התאלמן מאשתו שנכנעה לסרטן, היתה לו בת אחת, והוא העביר את זמנו בין העבודה במשרד, נסיעות עסקים לחו"ל, ובילוי שקט, לכשעלה הדבר בידיו, במלון קאייט על שפת הים בקנדה, מלון שהגישה אליו היתה דרך יערות, או באמצעות סירה. מלון זכוכית יוקרתי ומבודד, שהציע לאורחיו ניתוק כמעט מוחלט מן החוץ, אפילו קליטה סלולארית לא היתה שם.

וינסנט עבדה בבר המלון, במשמרת הלילה, כשאלקיטיס הגיע לשם לילה אחד, בשעות הקטנות. מהר מאד הפכו לזוג, והיא, שבאה מבית בעיירה הסמוכה למלון, עיירה נידחת למדי, מוצאת עצמה עוברת לא רק מקנדה אל ניו יורק, מן השקט והשלווה האינסופיים אל מרכז העולם, אלא גם מארץ האנשים הרגילים אל ארץ הממון.

“…You know what I’ve learned about money? I was trying to figure out why my life felt more or less the same in Singapore as it did in London, and that’s when I realized that money is its own country.”  (pp78)

החיים בארץ הממון היו עסקה בין אלקיטיס לוינסנט; היא תוכל להנות מכל מה שהעולם הגשמי יכול להציע לבעלת כרטיס אשראי שאין עליו (כמעט) מגבלות, ובתמורה תופיע לצידו בכל מקום, אשה צעירה ויפה, צעירה אף מבתו היחידה, תהא לו לחברה בביתו ובמיטתו. עליה להיות אשת שיחה נעימה, להראות תמיד טוב, וחייה הנפלאים יכסו על הקהות והערפול שכיסו את חושיה.

זה לא שהיה לה רע, או שהתאכזר אליה, להיפך, היתה ביניהם חיבה והם היוו חברה איש לרעותו, אבל היה חסרים לה הלהט, השמחה, האהבה.

 “…if you genuinely enjoy someone’s company, she’d been thinking lately, if you enjoy your life with them and don’t mind sleeping with them, isn’t that enough? Do you have to actually be in love for a relationship to be real, whatever real means, so long as there’s respect and something like friendship?” (pp 73)

 “What kept her in the kingdom was the previously unimaginable condition of not having to think about money, because that’s what money gives you: the freedom to stop thinking about money. If you’ve never been without, then you won’t understand the profundity of this, how absolutely this changes your life.” (pp 90)

נוסף על ג'ונתן ווינסנט ישנם גם אחיה למחצה, פול, שהקשר ביניהם רופף עד לא קיים במשך מרבית חייהם הבוגרים. הוא מוזיקאי מסוג מסוים, נתון להשפעת חומרים מחומרים שונים, חי בשולי החיים.

וישנה אוליביה קולינס, ציירת ובעלת גלריה. היא הכירה את אחיו של ג'ונתן, לוקאס, שהיה אף הוא צייר, היא מכירה את הצד העני של ניו יורק, והיא הצליחה איכשהו, למכור ציור אחד, ולהגיע לסוג של איזון כלכלי. את כספה הפנוי השקיעה אצל אלקיטיס, שאף השיא לה תשואות נאות.

עד הנפילה.

או אנשי המשרד של אלקיטיס, אלה שהיו חלק מכל מערך ההונאה הגדול, אלה שהיו מעורבים, במשך שנים. וישנם כמה וכמה משקיעים שהקוראת מתוודעת אליהם בפנים ובשמות, ומכירה בהשפעת הנפילה על כל אחת ואחד מהם.

על החיים בארץ הממון, והגירוש משם, על החיים אחרי הגירוש, על שוליה של המפולת הכלכלית, על כל אלה כתבה מנדל ביד אומן, ונתנה חיים בכל גיבוריה העיקריים והמשניים.

“Leon knew that he and Marie were luckier than most citizens of the shadow country, they had each other and the RV and enough money (just barely) to survive, but the essential marker of citizenship was the same for everyone: they’d all been cut loose, they’d slipped beneath the surface of the United States, they were adrift.” (pp 264)

כך, שבסופו של דבר, כדאי לקרוא וליהנות מכתיבתה זו.