לפני כמה שנים צפיתי בסדרה בשם "הגשר", סדרת מתח סקנדינבית הנעה בין שבדיה לבין דנמרק, ונהניתי לא מעט מהעלילה ולא פחות מכך, מתיאור עבודת המשטרה.
לכן, כשנתקלתי, במקרה, בספר הזה, וראיתי כי היוצרים של "הגשר" אחראים גם לספר הזה (ולבאים אחריו בסדרה), שמחתי כמוצאת שלל רב.

נער צעיר, בן שש עשרה, נעלם, בעיירה שוודית אחת, וצוות חקירה מוזעק מן העיר הסמוכה, כדי לסייע בחקירה.

באותו זמן נמצא בעיר, בעניינים אחרים לגמרי, סבסטאין ברגמן, מי שפעם היה פסיכולוג משטרתי, ואף מוכר לצוות החקירה, ואין הוא זכור אצלם באהדה גדולה, והוא מצורף לצוות, משום מומחיותו.

העלילה מתפתחת באיטיות, לעתים איטיות מופרזת מעט, אבל אולי כך צריך; לאסוף את העדויות, להצליב עניינים, לבדוק שוב, ושוב. ללכת בכיוון זה או אחר, להפוך אבנים, לחזור שוב לנקודת הפתיחה, להלחם בנטיה לאמץ כיוון מסוים, ולזנוח אחרים. כך זה צריך להתנהל, וכך מתקדם הספר. יחד עם החקירה.

סבסטיאן ברגמן הוא איש לא אהוד במיוחד. בעיקר לא על ידי חברי הצוות המכירים אותו מן העבר, ואלה הצעירים שבהם, שאינם מכירים אותו, מושפעים מהלך הרוח הכללי.

ברגמן איבד את אשתו ובתו, והוא טרוף צער למדי, והן חוזרות אליו מדי לילה בחלומו. לכן, כך נראה, עטה על עצמו שריון מחוספס, ואינו מרשה לעצמו להקשר לאנשים אחרים, ובעיקר לנשים אחרות, אלא לבילויי לילה קצרים.

במהלך החקירה, ובהסתעפויות המשנה שלה, מתגלים עניינים נוספים, ואף מתפענחת סדרת מקרי פשע, וכל אלה לא מפריעים לסיפור העיקרי להתגלגל עד סופו.

ולמרות שבשלב מסוים היה לי די ברור מי הרוצח, או, לפחות, לאיזה כיוון עלי להסתכל (לפני המשטרה שבסיפור), הרי שההנאה לא נפגמה כלל, ואולי אפילו עלתה במידה מסוימת על ההנאה הנגרמת כשאני מופתעת מזהותם של הרוצחים; כי, הנה, צדקתי.

ספר בהחלט טוב לסוגו, ויש לשער כי אקרא גם את המשכיו.