אדם דלגליש. כל מי שהיתה בארץ אי אז בשנות השמונים של המאה הקודמת ודאי זוכרת אותו. הבלש, קצין המשטרה האנגלי, עם כל הגינונים הנכונים; זה שחוץ מהיותו איש משטרה, היה גם משורר שהוציא ספרי שירה וערך סבבים לקידום מכירות בחנויות ספרים ברחבי הממלכה. עד היום אני זוכרת תמונה של חנות ספרים אחת, בעיירה אחת, ובה נשים יושבות ומקשיבות לדלגליש קורא משיריו, ואחר נעמדות בתור מסודר כדי שיחתום על ספריו. (זו הסיבה שערבי ההשקה המועדפים עלי כוללים את הסופר/ת הקורא/ת מספרו/ספרה והמנחה משוחח/ת אתו על הספר. בלי ניתוחים אורייניים, בלי דיבורים "על" על ידי מומחים אלה ואחרות . ממש כמו ערבי הספרות שערכתי, שנה אחת, בתאטרון "הסמטה").

ובכן, אדם דלגליש, שהיה כה חביב על כל צופי ובעיקר צופות הערוץ היחיד דאז, כלל לא התיישן, ודמותו ההו-כה-בריטית עמדה לנגד עיני לאורך כל הספר.

אבל עוד לפני שדלגליש נכנס לתמונה, מוכרח להתבצע רצח, או לפחות מוות שייחשד כרצח, ואכן, אחות מתלמדת אחת, האחות פירס, במהלך שיעור הדגמה של הזנה באמצעות צינור, מוזנת בחומר ניקוי במקום בחלב מחומם. חומר הניקוי מאכל וממית ביסורים ובמהירות אותה אחות מתלמדת,  לעיניהן המבועתות של עמיתותיה להכשרה, האחיות האחראיות, מנתח בכיר שהזדמן לשם ואחות מפקחת אחת, שבאה מן העיר, כדי לנטר את שיעורי האחיות בבית החולים הזה.

האחיות המתלמדות, וכן האחיות האחראיות עליהן, מתגוררות ולומדות בבית נייטינגייל (הנקרא כך על שם האיש שהוריש את הבניין המוזר לבית חולים, ולא על שם האחות המיתולוגית, או על שם הציפור). הבניין מרוחק מעט מבית החולים עצמו, והנסיעה אליו עוברת דרך חורשה מיוערת בצפיפות ואפלה למדי, בעיקר בשעות הלילה, כאשר תאורת החוץ מועטת וחסכונית.

המוות יכול היה להחשב כתאונה, אלא שמסביבו היו כמה מקרים מוזרים ובלתי מוסברים, שהעלו את החשד כי  לאו דווקא תאונה היתה כאן.

זמן לא רב לאחר מכן נמצאת אחות אחרת, האחות פאלון, מתה במיטתה, בשעת ההשכמה. הסברה הראשונית וההגיונית, בעיני כמה, היא כי האחות פאלון התאבדה.

אלא ששני מקרי מוות הסמוכים כל כך האחד לשני, ובאותו המקום, מעוררים בכל זאת סוג של חשד, ואדם דלגליש נקרא לחקור.

בית החולים  מרוחק מעט, מבודד מעט, והחיים בו נמצאים במעין בועה.

"בבית חולים מתעדים אפילו את הזמן עצמו; שניות נמדדות על פי קצב הדופק, טפטופי הדם או הפלזמה; דקות נמדדות על פי עצירתו של הלב; שעות – על פי העליות והירידות בתרשים מדידות החום או על פי אורכו של ניתוח. … (עמ' 44)

פ"ד ג'יימס מספרת סיפור ומתארת את גיבוריה וגיבורותיה, כך שהקוראת יכולה להפליג על כנפי דמיונה ולדעת בדיוק איך נראה כל אחד ואיך נראית כל אחת מן הדמויות, איך נראה המסדרון, ואיזה ריח יש במטבחון. דרך כתיבתה קורם המוסד עור וגידים, קירות, חלונות, כרכובים, חדרים, וכל אשר בם.

היחסים בין האחיות המתלמדות לבין עצמן, בינן לבין הסגל הבכיר יותר והבכיר מאד, ובין אנשי הסגל לבין עצמם, העולם הסגור של בית החולים, כל אלה מתוארים בכתיבתה הכה משובחת של ג'יימס, והקוראת מצאה עצמה נבלעת שוב באותו עולם של לפני כמה עשרות שנים מבלי שהזמן שעבר הטביע את חותמו על הספר.

ויש גם "הנקודה היהודית"; יו"ר המוסד נמצא בדיוק בישראל, וכלל אינו נוכח בזמן המיתות או מקרי הרצח, ואף לא בזמן החקירה. בהמשך תתברר זהותו היהודית ומקומו הבכיר בקהילה היהודית, ורק לקראת סוף הספר מתבררת הרלוונטיות של אותה נקודה יהודית..

ספר מהפך דפים מתחילתו ועד סופו, גם אם הקלוז'ר מעט מאולץ; אלא שכמו שאמרה לי פעם סופרת אחת שאני מאד מחבבת, ככה זה בחיים, לא תמיד זה נגמר כמו שרצינו. לעומת זאת חזרתי בזכרוני לדמותו של דלגליש, הלא הוא רוי מרסדן, שכולנו אהבנו בחשאי.

מומלץ לגמרי לסוגתו.

וכרגיל, כמה מובאות שסימנתי לעצמי בזמן הקריאה.

"'אין לי מה להציע. אין שום דרך לעזור. כל אחד מאיתנו לבד, כולנו, מרגע לידתנו עד מותנו. העבר שלנו הוא גם ההווה שלנו וגם העתיד שלנו. אנחנו צריכים לחיות עם עצמנו עד שכבר לא נותר זמן. אם אתם רוצים גאולה, חפשו אותה אצלכם לא תמצאו אותה בשום מקום אחר.'" (עמ' 88)

"…הוא בהחלט פחד מהזקנה, ממחלות סופניות ומנכות. הוא חשש מאובדן העצמאות, מההשפלות שבסניליות, מהוויתור על הפרטיות, מתועבת  הכאב, מהבעות של הבעת חמלה סבלנית על פני חבריו שידעו כי טיפולם המסור לא יידרש עוד לאורך זמן. …" (עמ' 158)