דו"ח נטישה.

ניסיתי. אף חרגתי ממנהגי וחיפשתי ביקורות נוספות על הספר, לפני שאני מוותרת עליו, ורובן היללו ושיבחו אותו. ובנוסף, הספר יצא בסדרת "עין טובה" שאך לא מזמן בירכתי על קיומה, ועל מבחר הספרים המצוינים שבה. אפילו עובדת היותו רומן היסטורי לא עמדה לספר הזה. הוא פשוט לא מספיק טוב.

רומן היסטורי הוא סוגה שבהחלט אהודה עלי ביותר. סופרת טובה (וגם סופר טוב) תדע לטוות עלילה לתוך אירוע היסטורי או אירועים היסטוריים, תדע לצרף גיבורים וגיבורות פיקטיביים לדמויות עבר אמיתיות, ולהפוך את פרק ההיסטוריה שבחרה בו למרתק.

כל אלה לא קרו בספר הזה. על-פי דברים שנכתבו עליו במקומות אחרים האירוע המרכזי בספר כמעט לא ידוע למי שאינם יודעי ח"ן – טביעת האוניה הגרמנית וילהלם גוסטלוף, בשלהי מלחה"ע השניה, עת הובילה אלפי פליטים וחיילים גרמנים שפונו ממזרח פרוסיה, עם התקדמות הצבא האדום. אסון ימי בקנה מידה אפי, שכמעט לא מוכר בדפי ההיסטוריה.

ספטיס כתבה על ארבע דמויות – שתי נשים ושני גברים, המייצגים ליטאית אחת, פולניה אחת, אזרח גרמני וחייל גרמני, שקורותיהם שזורים באוניה.

עד מחצית הספר, לפחות, לאחר מכן לא הגעתי, כלל לא ברור שהוא נסוב סביב  אסון הטביעה. גם גיבורותיו וגיבוריו, המוצגים על ידי זרם התודעה של כל אחת ואחד מהם, בפרקים קצרים של עמוד וחצי בדרך כלל, אין בהם באמת נפח כלשהו, והקוראת לא מצליחה כמעט לצייר לעצמה איך הם נראים או מרגישים. הם נשמעים די דומה, אין להם שפה ייחודית לכל אחד מהם.

ועוד – רצף הזמן בספר אינו מופרע על ידי אירועים מן העבר או "קפיצות" לעתיד, ונדמה שמשום כך עד אמצע הספר לא הגיע הארוע המכונן שלו.

בעמ' 150 החלטתי שדי לי.
לא השתכנעתי.

אם תרצו.