9.3.2024 – 155 באוקטובר, 2023

העצרת הערב, בככר החטופים, הסתיימה בספירה; מאחת עד מאה חמישים וחמש, כמניין הימים מאז השבעה באוקטובר, 2023. 155 ימים ש- 134אנשים, נשים וטף נמצאים בשבי החמאס, והמדינה שבגדה בהם והפקירה אותם באותה שבת ארורה, ממשיכה להפקיר אותם. ואין היא מבינה, המדינה, כי אם לא יחזרו, לא תהיה מדינה.

השבוע, בזמן המשמרת שלי, הגיעה לאוהל אשה אחת, אמריקאית, שבנה עלה לארץ והתגייס לצבא, ונמצא בעזה, ובתה עלתה אף היא, וחיה בתל אביב, והיא, האשה, סבורה שאין להחזיר את החטופים באיזושהי עסקה, משום שאז אויבינו ילמדו שכדאי להם לחטוף אנשים כדי לשחרר מחבלים מן הכלא, ובכלל – מה יקרה אם ישחררו מן הכלא רוצחים כשהורי הנרצחים מתנגדים לשחרורם. וגם שאלה – לשם מה נשפך הדם בעזה?

לא, היא לא ידעה מה צריך לעשות, רק ידעה שאסור לעשות עסקה.

ואני תהיתי, ותוהה עדיין, איך יש אנשים החושבים שדם החטופים הפקר, וש"טובת הכלל" עומדת מעל החובה העליונה להחזירם בכל מחיר; איך זה שיש אנשים שעדיין לא הבינו את החוזה הבסיסי, האמנה החברתית, בין היחיד לשלטון?

איך זה שיש אנשים שחושבים שהמדינה היא ישות בפני עצמה, הקודמת לבני האדם החיים בה?

טחו עיניהם מראות איך הולכת המדינה ודועכת, ועוד מעט כולנו נהיה חסרי ארץ.

10.3.2024 – 156 באוקטובר, 2023

בשבוע שעבר צפיתי בתוכנית זמן אמת שעסקה בעשור (כמעט) האחרון שקדם לשִׁבְעָה באוקטובר, בכל המידע שהצטבר ולא פוענח כפי שצריך, או שהתעלמו ממנו; שלמרות קיומו דבקו בקונספציה הארורה.

היום צפיתי בתוכניתה של אילנה דיין – עובדה  – שעסקה בעיקר בלילה שבין הששה לשִׁבְעָה, ואף נגעה, כמובן, באותו מידע שהצטבר אצל כל מי שאוסף מידע.

ומה שעלה לנגד עיני, שוב ושוב, היתה תמונתה של ראומה קדם מול שר הבטחון, גלנט, כשאינה מצליחה להוציא קול מפיה.

כך גם אני, נאלמת שוב ושוב, בכל פעם מחדש, כשאני שומעת או קוראת או רואה עוד תחקיר ועוד תחקיר, ואיני מצליחה להבין איך הופקרנו ככה.

ואיני מצליחה להבין איך זה שהאיש הנורא הזה עוד עומד בראש הממשלה, ומנהיג את המדינה. מנהיג את כולנו לאבדון.

חמישה חודשים מאז השבת השחורה, ואני לא מצליחה להבין.

לא מצליחה.

21.3.2024 – 167 באוקטובר

זה לגמרי לא נתפס שעברו כבר 167 ימים מאז השבת השחורה. 167 ימים מאז נזרקנו למציאות אחרת, מאז הופקרנו ונבגדנו על ידי הריבון. 167 ימים שאנשים ונשים מתוכנו נמצאים כל כך קרוב, כל כך רחוק, ואין אנו יודעות מה עלה בגורלם.

167 ימים ולממשלה לא אצה הדרך.

כלל.

השבוע הייתי בתורנות מאהל. בשבת בשעות אחר הצהריים, הככר היתה כמעט ריקה. מעט מאד אנשים הגיעו לראות ולשמוע. ביום שלישי וביום חמישי (היום) היו הרבה תלמידים מכמה בתי ספר. היום היו אפילו מבית הספר בו למדתי בנעורי, שער הנגב. חלק מן התלמידים החלו לחזור לבית הספר. אלה שלנו עדיין בגלות.

אני מספרת להם מה היה בשבעה באוקטובר, ובעיקר מבקשת שיזכרו ויפעלו בכל דרך אפשרית להחזרת החטופים.

אני מספרת על המשפט שחתם את המכתב שלי לעצמי, באותו היום, כאשר ידעתי שככל הנראה אמות או אלקח שלמופתעים. איך זה שאיני דורשת נקם.

ואז אני מסבירה להם, שוב ושוב ושוב. מבקשת שיחשבו על זה. מספרת על היחסים הטובים שהיו פעם. שאפשר להחזיר.

כי אחרת, אחרת אין לנו בית ואין לנו מדינה.

אני מקווה שהם שומעים.

30.3.2024 – 176 באוקטובר, 2023

שוב שבת, שוב משמרת אוהל מהצהריים עד לסיום העצרת. הוצאתי את החולצה שיש עליה צילומים של מעיין עידן, שנרצחה בשבעה באוקטובר, ושל אביה, צחי עידן, שמוחזק מאז בעזה. כשישבנו שבעה על מעיין, במשמר העמק, לפני יותר מחמישה חודשים, חולקו שם חולצות כאלה, בהן התצלומים הודפסו בשחור-לבן. לא לקחתי אז. חשבתי שאין לי צורך בחולצה משום שהם תיכף חוזרים. כשהימים חלפו, וצחי טרם חזר, בקשתי לי חולצה אחת, אלא שהחולצות כבר אזלו, ורק לאחר חודש הודפסו עוד, הפעם עם צילומים בצבע. חשבתי שזה רק לזמן קצר, ובכל זאת כדאי שאלבש כזו, לפחות כשאני בככר החטופים. או אולי חולצה עם תמונתו של עמרי מירן.

ולא חשבתי שכל כך הרבה זמן יעבור, והחולצות האלה יעברו כביסות אין ספור, והם עדיין לא כאן.

אני לא מניחה ליאוש להתגנב ללבי, למרות שהוא מוצא לו לפעמים דרכים עוקפות; אני חייבת להאמין שיחזרו. חייבת.

היום, סוף סוף, החל הזעם לבעור, כפי שלא בער עד כה. היום ניתן האות, כי איננו יכולות ואיננו יכולים לחכות עוד.

היום נפל דבר.

ולוואי וזה הסימן לסופו של העידן הזה, ותחילתו של הזמן שלנו. הזמן שבו יחזרו. הזמן בו נוכל להתחיל לשקם את מה שנותר לנו.

כי אי אפשר יותר.