יש ספרי מתח בהם התעלומה נפתרת רק בסוף. הפתרון בדרך כלל מפתיע, הקוראת לא שיערה שזה הרוצח, או שאולי כן, אבל נזקקה לאישוש. בדרך כלל לא. ויש ספרי מתח בהם הקוראת יודעת כבר בשלב מוקדם למדי מיהו הרוצח, משום שהסופר היודע כל סיפר לה, ומאותו רגע אין לה אלא לעקוב אחרי הגיבור, עד שהתעלומה תתפענח גם לו.

ב"האיש שצפה בנשים", במחצית הספר, מתברר מיהו הרוצח.

כריסטיאן ברגמן, שכיכב גם ב"סודות אפלים" הינו גיבורו של הספר הזה גם כן. כך גם צוות המשטרה לפשעים מיוחדים בשוודיה.

בספר הזה, בניגוד לקודמו בטרילוגיה, העלילה מתקדמת ללא עיכובים וללא שהיות, המתח מתחיל מן הדף השני לערך, ולא מרפה עד סופו של הספר.

רוצח סדרתי, האונס את קורבנותיו לפני הרצח, מעסיק את צוות החקירה המיוחד, משום המאפיינים המיוחדים  החוזרים על עצמם בדיוק מזוויע. מעבר לכך שכל מקרה נראה כמו קודמו, רק הנשים שונות, הרי שזה נראה שחזור מדויק של סדרת מקרי אונס ורצח שארעו לפני תקופה ארוכה, והרוצח של אז מרצה עונש מאסר בכלא שמור.

ברגמן מבקש שוב לחזור לחקירה, ונענה, באי רצון מסוים, אלא שהוא היה זה שפענח את סדרת הרציחות אז, והמידע שבראשו לא יסולא בפז. מעבר לכך, מתברר כי יש לו עוד קשר, מסוים, לסדרת מקרי הרצח.

הספר הזה, כאמור מרתק מהחל עד כלה, וכמו מכורה קראתי בו מהחל עד כלה, כשאני מתקשה לעסוק בענייני היומיום.

בניגוד לספר הקודם בסדרה, בספר הזה ניכרו לא מעט תפרים גסים ומופרכויות לא מעטות; ברגמן, למשל, מתנהל לאורך הספר כולו, לעתים כקלושאר, לעתים כתמהוני. רגשותיו ומחשבותיו קצת פשטניים, ופעולותיו תמוהות לעתים, אפילו בתוך מסגרת העלילה.

ישנם קצת יותר מדי צירופי מקרים (זהירות, ספויילר) – כמו הצטרפותו של סבסטיאן לחקירה, שהיא מקרית למדי, למרות שהפשעים מצביעים במידה מסוימת אליו, אלא שרק הוא יכול לדעת זאת.

אין הסברים (עוד ספיולר), איך ידע הרוצח לבחור את קורבנותיו, או לפחות חלק מהן.

ולמרות כל אלה, כאמור, קשה היה להניח את הספר מן היד.