לפעמים הנפש מבקשת מנוחה, לפעמים גם הראש מצטרף אליה; ספרים כמו "לרשת את אידית" הם בדיוק המתכון הזה, לנוח.  אין צורך להתאמץ ולדמיין את הגיבורות, או את הנוף. הכל מוגש ומונגש, והקוראת פשוט מאווררת את תאיה האפורים, ונהנית.
חלק מן הספרים מהנים ביותר, חלק מהנים קצת פחות. את אלה שלא מהנים כלל תניח הקוראת מתישהו במהלך הקריאה, משום שאין באמת שום צורך דוחק לקראם עד הסוף. הסוף הרי די ברור; הסופרת לא תשאיר את הקוראת במתח רב. הסוף יהיה סגור, ברובו, אלא אם כן הכותבת מתכוונת להוציא ספר המשך, ואז משהו בעלילה, משהו חשוב דיו, כמובן, ישאר בלתי פתור, כדי שהקוראת, אם הספר טוב דיו, תמשיך גם לבא אחריו.

"לרשת את אידית" שייך לסוג הזה של ספרים טובים דיים כדי לקוראם עד תומם.
ואחר כך לשכוח כמעט הכל.

מגי, אשה צעירה בשנות השלושים לחייה, אם יחידנית ללוסי בת השנתיים וקצת (האב לא בתמונה), עוסקת לפרנסתה בנקיון בתים. חיה בניו יורק. הייתה לה פעם חברה, לייזה. בהתחלה רק ניקתה אצלה, אחר כך נהיו חברות. אחר כך נפרדו דרכיהן. עכשיו לייזה מתה. התאבדה. והשאירה למגי ירושה מכובדת; בית בסג הרבור, עיירת נופש של העשירים.

יחד עם הבית באה גם הדיירת; אידית, אמה של לייזה, שיש לה אלצהיימר, בשלב התחלתי, אמנם, אבל אלצהיימר, כמו אלצהיימר, אפשר לאתר את נקודת ההתחלה, בערך; אי אפשר לדעת כמה מהר יתקדם, ואיך יראה הסוף. אין תרופה למחלה.

וכך שתי נשים שאין ביניהן כמעט דבר משותף, חוץ מלייזה, בתה של האחת וחברתה לשעבר של האחרת, האחת אשה לא צעירה עם הרגלים של שנים, שצריכה להסתגל, עד מה שאפשר למצבה החדש, והשניה שצריכה לשנות את חייה מן הקצה אל הקצה, מתחילות לחלוק בית משותף וחיים משותפים, ועליהן לגשר על כל ההבדלים וכל התהומות ביניהן.

באמצע יצוצו, כנהוג בספרים שכאלה, כמה מהמורות, יופיעו פלשבקים לעבר, יתנהלו דיאלוגים שחלקם לא לגמרי אמינים, אך משרתים את הסיפור.
והסוף, כצפוי, לא ממש מאתגר.

הספר הזה כתוב היטב, וממלא בהחלט את הפונקציה למענה הורד מן המדף; לא מחייב, לא מאמץ, כיפי ונעים.