קַייקוֹ פוּרוּקוּרה היא אשה בת שלושים ושש. כבר שמונה עשרה שנים שהיא עובדת בחנות נוחות.

חנות הנוחות לא צריכה להיות מקום שבו לקוחות יכולים לקנות רק את מה שנחוץ להם, כי אם מקום שיש  בו הנאה ושמחה, מקום שבו אנשים יכולים לגלות ולמצוא את הדברים האהובים עליהם." (עמ' 141)

חנות הנוחות היא מקום שבו הנורמליות מושתתת בכוח, …" (עמ' 65)

בעצם, כל חייה הבוגרים היא עובדת בחנות נוחות. עבודה המוגדרת זמנית, למרות שהיא שם כבר שמונה עשרה שנים, עבודה המוגדרת נחותה, משום שבדרך כלל סטודנטים עוסקים בה עד לסיום התואר, או נשים צעירות עד שהן מתחתנות ו"מסתדרות" בחיים.

קייקו כבר לא ממש צעירה. היא גם לא סטודנטית. היא גם לא מרגישה צורך להתחתן או להיות בזוגיות. העבודה בחנות הנוחות מתאימה לה. היא מספקת לה מסגרת מדויקת כמו שהיא צריכה, עם טקסי בוקר, מדי עבודה,  שעות קבועות. אפילו מחוץ לשעות העבודה היא חשה את פעימות הלב של המקום, יודעת מתי מסדרים מדף זה או אחר, מתי צריך למלא את המקרר, מה קורה בבוקר, בצהריים, בערב. חייה הם מעין מחול לצליליה של חנות הנוחות, והיא שומעת את הצלילים האלה, גם בשוכבה לישון ובקומה, בשעות המנוחה והערות.

חנות נוחות היא מקום מלא צלילים. צלצול הפעמון כשנכנס לקוח, צלילה של פרסומת למוצר חדש שמפרסם אליל נוער המועברים במערכת של החנות. קול קריאות העובדים, צפצוף סורק הברקוד. רחשים של הכנסת המוצרים לסלסילות הפלסטיק, רשרוש של שקיות נייר ללחם. טפיפות נעלי עקב בחנות. כל הצלילים מתערבבים לקול של חנות נוחות, וקול זה מלטף את עור התוף שלי של הזמן." (עמ' 5)

קייקו חיה בשולי החברה. אין היא נוהגת כרוב הנשים והאנשים שסביבה. מאז היתה ילדה לא הפנימה לגמרי את הקודים החברתיים. אין בה שנאה או שמחה. היא מאמצת מבטאים וצורת דיבור של אלה הנמצאים סביבה, כמו גם מחקה את בגדיהם. מנסה ככל האפשר להראות "נורמלית" בלי להרגיש לגמרי כזאת.

כל מה שהיה לפני שנולדתי כ"עובדת חנות נוחות" זכור לי רק במעורפל. גדלתי בפרוורים, בת למשפחה רגילה שאהבה אותי וגידלה אותי בצורה נורמלית. אבל אני הייתי קצת שונה." (עמ' 9)

.. הרגש המכונה כעס לא נמצא בי. …" (עמ' 31)

היא יודעת שהיא מאכזבת את משפחתה, מוזרה מעט לחברותיה מבית הספר ולקולגות שלה בחנות הנוחות, אולם אין בה שום צורך או רצון לשנות את מהלך חייה.
בכל פעם שהיא נפגשת עם חברותיה, או מדברת עם בני משפחתה או עם מכרים, היא מספרת איזה סיפור כדי להצדיק את חייה המוזרים קמעא, את העובדה שאינה הולכת בתלם בו הולכים כולם.

כשאנשים חושבים שההתנהגות של אדם מסוים מוזרה, הם סבורים שיש להם זכות לדרוך ברגל גסה בתוך חייו ולברר את הסיבה. זאת יהירות מצידם, והיא פוגעת, ובמקרה שלי זאת ממש הצקה, עד כדי כך שלפעמים מתחשק לי להשתיק את המציקן, כמו שעשיתי בבית הספר היסודי." (עמ' 55)

בעולם שאני חיה בו היו מגדירים אותה, אולי, כאשה על הרצף, בתפקוד גבוה. היא מסוגלת לדאוג לעצמה, מבינה, גם אם לא מפנימה, את הקודים החברתיים ומסתגלת אליהם; כך חוויתי את הספר הזה, המסופר כולו בגוף ראשון, מתוך זרם התודעה של קייקו. ההסתכלות הייחודית של קייקו על העולם סביבה מציבה בפני החברה מראה ייחודית, והופכת את הנורמות החברתיות לקצת פחות נורמטיביות, בחוסר יכולתן לאמץ נקודת מבט שונה ולקבל את השונה וה"סוטה" מן הדרך המקובלת כאדם /אשה שווה לחלוטין.

העולם הנורמלי הוא עולם כופה ומכריח, והוא נפטר בשקט מגופים זרים. בני אדם לא שלמים מסולקים ממנו. לכן עלי "לתקן את עצמי". אם לא אעשה זאת, האנשים הנורמלים ייפטרו ממני. …" (עמ' 75)

נובלה הפותחת צוהר לעולם אחר בארץ אחרת, וכמו ספרים אחרים בסדרות שבעריכתה של אורנית ברק כהן, מומלצת למדי.

שימו לב: הנחה מיוחדת לקוראות וקוראי הבלוג בחנות "המגדלור" בקניה טלפונית, או בחנות.