… על הארץ הזאת נפלה קללת ערפל של שכחה, …" (*)

ענן של שכחה מונח על הארץ הזאת, שהיא אנגליה המדומיינת של המאה הששית; מדומיינת משום שנוסף לה רובד פנטסטי של מפלצים ודרקונים, וכל מיני שדים ושדונים  ושאר יצורים על טבעיים, רובם שוחרי רע.

ערפל מסוים ליווה גם את קריאתי בספר הזה; תחושה כאילו נלקחתי למימד אחר בזמן ובמקום, כאילו הוטל בי כישוף מסוים מרגע שפתחתי את הספר, עד שסגרתי, לפחות עד מחציתו. אחרי כן כנראה כבר התרגלתי לאווירה השונה האופפת אותו.

ובכן, אנגלית של המאה הששית. בארץ חיים שני שבטים – ברטונים וסקסונים. לא כל כך ברור מה היחסים ביניהם, משום אותו ערפל של שכחה.

זוג ברטונים קשיש, אקסל וביאטריס, החיים בשולי הכפר שלהם, כפר החפור בתוך איזשהו הר. מפאת גילם וחוסר יכולתם לתרום לרווחת הכלל, גם המעט שבמעט ניטל מהם, כמו הנר לתאורה בלילה. הם גם מרוחקים מן החום הנמצא בחדרים הפנימיים.
אקסל וביאטריס לא זוכרים הרבה מן העבר. הם יודעים שהם אוהבים מאד זה את זו וזו את זה, יש כל מיני זכרונות המרחפים בשולי התודעה שלהם, והם מנסים להזכיר האחד לשניה, ומתלבטים האם הזכרון אמיתי או שמא רק חלום.

בשולי הזכרון יש להם בן, החי בכפר אחר, ומאחר שאינם חשים רצויים ביותר בכפרם, הם גומרים אומר בדעתם ללכת אל הכפר של בנם, שוודאי, כך הם מאמינים, ממתין להם בקוצר רוח, ויאפשר להם לדור עמו. אבל אין הם יודעים באמת.

בדרכם עוברים הם בכפר של סקסונים, ומשתדלים מאד שלא להתבלט; בכפר הזה, שגם עליו מונח אותו ערפל של שכחה, הלך נער אחד לאיבוד, וכל הכפר יצא לחפשו. לוחם סקסוני נודד, אמיץ ככל הנראה, מצטרף לחיפוש, ומשנמצא הנער, הכפר כולו מדמה שננשך על ידי איזה מפלץ ועל כן הוא נגוע.

המשך הסיפור הוא מסעם של זוג הברטונים, הלוחם הסקסוני והנער הסקסוני, יחד עם אביר מאבירי המלך ארתור, שהם פוגשים בדרך, לכיוונו המשוער של הכפר של בנם, תוך מעבר באיזה מנזר, שבו הם מבקשים מרפא לביאטריס, ואולי פתרון לכמה תעלומות, ובראשן – תעלומת השכחה.

לאורך כל הדרך מלווה אותם המחשבה, מה יהיה אם יוסר ערפל השכחה; האם יתגלו זכרונות שמוטב להם להשאר בערפל? האם אהבתם תשרוד את הזכרון?

ובכלל – מה יהיה המצב בארץ הזו, בין שני השבטים?

…חיֵנו יחד הם כמו מעשייה עם סוף טוב, ולא משנה איזה פיתולים היו בהם במהלך הדרך. "(*)

יש בספר חמלה ואהבה, תעתועים וגילוי, מסע נפתל וסופו, וכל כולו בכתיבתו המרתקת בדרך כלל של אישיגורו.

אמנם, בין כל ספריו שקראתי לא הייתי מונה את זה כ"הכי", אבל אישיגורו, גם לא "הכי", עדיין נהדר לקריאה.

*  נקרא בדיגיטלי. אין מספרי עמודים