במקום אחר כתבתי היום  – הגיע הזמן שאחדל מקריאת הספרים הבינוניים, ואחזור לספרים הטובים והטובים מאד. כי גם ספר שנועד רק להעביר את הזמן, כדאי שתהיה לו איזושהי איכות.
וזו, בקצרה, דעתי על הספר. אמנם קראתיו מהחל עד כלה, וכל מטרתו היתה להעביר את הזמן, בלי להתאמץ, אבל זהו ספר שני ברציפות (עם נובלה מקסימה ביניהם) שאני חשה שמבזבז את זמני.

אתחיל דווקא מסופו (כן, הגעתי עד לשם, אם כי בעשרים העמודים האחרונים היתה לי התלבטות אם להמשיך או לא. המשכתי). הסופרת התעקשה להגיע לסוף מתוק-מריר אמריקאי כזה. מתקתק-סכריני.
ולא מוכרחות. לא חובה לסיים בסוג של סוף-טוב (יחסית, כמובן, משום נושא הספר).

עניין אחר – כתיבה מתוך זרם התודעה של ילד בן שש. ובכן – זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, ומה שיצא בספר הזה, יצא מלאכותי בחלקו, לא אמין, בחלקו.
דוגמה נהדרת לכתיבה מתוך נקודת מבט של ילד, אפשר למצוא בספר "חדר" שכתבה אמה דונהיו.

ולספר עצמו. רוצח המונים נכנס לבית הספר שבו לומד זאק (הילד בן השש, מספר הסיפור), והורג קרוב לעשרים איש, בעיקר תלמידים. אחד מן ההרוגים הוא אחיו הבכור של זאק, אנדי. ילד עם הפרעת התנהגות המטופל בטיפול תרופתי, אח בכור מעצבן בדרך כלל.

הספר נפתח בתיאור ההתבצרות (תרגולת מוכרת בבתי הספר בארצות הברית) של התלמידים בכתתו של זאק (ובכיתות אחרות), עד שמגיעים השוטרים, פינוי בית הספר, הגעת ההורים, חיפוש הנעדרים בבית החולים, הבשורה על מותו של אנדי, הנסיון למצוא משמעות, לעשות "צדק" על ידי תביעת הוריו של הרוצח, שנהרג בתקרית, וה- קלוז'ור המתקתק בסופו של הספר.

הנושא של רצח המונים בבתי ספר סופר להפליא ב"חייבים לדבר על קווין" של ליונל שרייבר שאף עובד לסרט מצוין; ספר שהשאיר חותם בזכרון לתמיד.
"ילד יחיד" עוסק בנושא מנקודת מבט מעניינת, נקודת המבט של ילד בתוך משפחות הקורבנות, ילד שלא ממש מבין ולא ממש יודע איך להגיב, שנאלץ להתמודד עם הורים לא מתפקדים למשך זמן, עם סביבה שאמורה לתמוך אבל גם היא מוכה וכואבת, אך משום הכתיבה הלא ממש מעמיקה, לא מצליח  באמת להעביר את מה שקורה במשפחות שנשברות כך פתאום, בלי סיבה באמת.

הספר הזה, כאמור, לא ישמר בזכרוני לאורך זמן, משום שאינו טוב דיו, אף לא כספר להעברת הזמן. עניין נוסף הוא התרגום הלא באמת מוקפד.

אפשר לוותר