שנה מוזרה היתה 2020.  בחודשיים הראשונים שמענו על איזו מגיפה בסין, אבל כבר היו שם מגיפות בעבר, גם באפריקה היו כל מיני. גם באנגליה, אך לפני כמה שנים. אבל לכאן לא הגיעו.

ואז באה הקורונה, או בשמה המדעי – קוביד19 (קורונה של שנת 2019, ללמדנו שהיו קורונות כבר לפניה).

נסגרנו בבתים. אצל הקוראות (והקוראים) שבינינו, עלה קצב הקריאה. בתחילה היה מאד צפוף ודחוס. אחר כך למדתי להרפות, לחזור לסדר היום הקודם, לשמור את הקריאה לשעות מסוימות ולא לכל היום.

וכך בשנת 2020 קראתי 82 ספרים. הגיע הזמן לבחור את עשרת הטובים ביניהם.

וכנהוג אצלי, ישנה הפרדה בין ספרות מקור, 27 ספרים קראתי השנה, והם מדורגים בסופי השנה למניינינו, ומתוך  רשימת 55 הספרים הנותרים בחרתי את העשרה. היו כמה ש"נפלו" מיד; אלה שלא צלחתי, או אלה שלא זכרתי כלל מה תוכנם. אחר כך נופו הבינוניים, ומתוך אלה שנותרו, לא רבים הפעם, אך יותר מעשרה, גם לאחר צמצום ספרים באותה הסדרה ל"ספר אחד", גם לאחר הסרת ספר שקודם לכן נקרא באנגלית, והקריאה בעברית אמנם היתה מענגת ומרתקת, אבל הוא כבר זכה לדירוג בשנה שעברה.

בסופו של דבר הקריטריון העיקרי עליו החלטתי עליו הוא – ספרים שאהבתי במיוחד ונהניתי לקראם, גם אם אינם בהכרח מן השורה הראשונה בספרות.

כל הספרים האלה נשארים בתודעתי גם זמן רב לאחר קריאתם, גם אם לא אקראם שוב לעולם.

ואלה עשרת נבחרי לשנת 2020, ללא דירוג.

J – Howard Jacobson

אי שם, בעתיד לא ידוע, ישנו העולם הזה, עולם שיש לו עבר כנראה אפל, אבל ההסטוריה הושכחה, במידה מסוימת, או לפחות, השלטונות לא עודדו מחקר שלה. הם גם לא עודדו צבירת מזכרות, אפילו לא מזכרות משפחתיות (אם כי כמות מוגבלת של מזכרות היתה מותרת, או לפחות העלימו ממנה עין). ספרים נעלמו אפילו מן הספריות, מספרים אחרים נקרעו דפים, לא ניתן היה לגשת לארכיונים, מותר היה להגיש בקשה, אבל איכשהו בקשות לעיון היו הולכות לאיבוד בנבכי הביורוקרטיה.

דיסטופיה השונה מכל אלה שהכרנו.

.

גריי – לאוני סוואן

לאוני סוואן לוקחת את הקורא/ת במסדרונות הקולג'ים בקיימברידג', דרך בתי הקפה, הספריה, הכנסיה, מפגישה אותנו עם מנהגי הסגל ומסורות עונתיות בעיר. ואת כל אלה מלווה אוגוסטוס הף, על כל מנהגיו הטורדניים, ותוכי אפרפר וחכם, המעלה חיוכים על שפתי הקורא/ת לאורך כל הספר.

זהו ה"סוואן" הראשון שלי, איכשהו "פספסתי" את קודמיו, ואני בהחלט מכה על חטא.

הספר הזה הוא הרבה יותר מספר מתח, ותענוג גדול לקרוא בו.

.

דיסאוריינטלית – נֶגאר גָ'וואדי

קימיה, קימי, קים סאדר היא אשה צעירה המתגוררת בפריז, ונמצאת בעיצומם של טיפולי פוריות.  בעת שהיא ממתינה לתורה במחלקת טיפולי הפוריות בבית החולים הפריזאי בו היא מטופלת, לבדה בזמן ההמתנה, מושא למבטים חומלים של אנשים ונשים אחרות ואחרים הממתינים במחלקה יחד איתה.

ובזמן ההמתנה, המתנה ארוכה למדי באותו יום, היא מתחילה לספר את תולדותיה ואיך הגיעה עד הלום לקהילת מאזינים ומאזינות מדומיינת; לעתים היא פונה אל אותם מאזינים בפנייה ישירה, ומיד חוזרת לסיפור.

קימיה, קימי, קים סאדר היא מהגרת, כך ניתן להבין, כמובן, משמה, מהגרת מפרס, היא איראן של ימינו, הדֶמון האכזר, המאיים על שלום העולם כולו, פרס שפעם היתה מדינה המקושרת לעולם המערבי המודרני, ואחר כך היתה בה הפיכה, והגיע חומייני והפך אותה למדינה איסלמית המסתגרת מפני העולם.

.

לא הכול בר חלוף – מדלן טיֵן  

בין ה- 15 באפריל ל- 4 ביוני, 1989, הפכה ככר טייננמאן בבייג'ינג למוקד של מחאה עממית כנגד המשטר בסין. סטודנטים (בעיקר) רבים נקבצו לככר במחאה, תוך ניצול העובדה שעיתונאים רבים מכל העולם התקבצו לבירת סין לקראת ביקורו הממלכתי של גורבצ'וב, וכך יכלו להביא את מחאתם לידיעת העולם כולו. המחאה הסתיימה על ידי הפעלת משטר צבאי ועימותים בין מפגינים לאנשי צבא, עימותים בהם נהרגו אלפי אנשים, אזרחים, סטודנטים, מפגינים.

ארועי ככר טייננמאן הם שיאו של הספר, וכולו הולך אליו, בדרכים שונות, בזמנים שונים, סיפור שתחילתו בעידן מאו צה-טונג, וסופו בהווה שלאחר ארועי ככר טייננמאן.

.

Apeirogon – קולום מק'קאן (Colum McCan)

הספר הזה הוא סיפורם של שני אבות של שתי ילדות בנות עשר. שתי ילדות שאינן עוד בין החיים.  סיפורם, כפי שראה ושמע קולום מק'קאן, כפי שעיבד, והוסיף והרחיב, מרחף על כנפי זרם התודעה, מוסיף פיסות אינפורמציה שכאילו אינן שייכות לסיפור, ואיכשהו משתייכות אליו פתאום, במישרין או בעקיפין.

מין מבט-על שכזה על מה שקורה כאן, מבט של מי שאינו מעורב במישרין, של מי שלא נושא באחריות ישירה או עקיפה ל"מצב" (כי כולנו הרי חלק מן המצב הזה, ולכולנו אחריות, ישירה או עקיפה, אם במעשה, ובעיקר באי מעשה), מבט פוקח עיניים. ומעציב. מאד מעציב.

ולמרות שאין דירוג – זהו הספר  שהתחרה על תואר הספר האהוב עלי ביותר השנה, והפסיד ב"נקודות" בלבד לספריה של קוני ויליס. אולי משום נושאו הקרוב אלי ביותר, ומשום הקושי הנפשי הכרוך בקריאת הספר. ועדיין, זהו מן הספרים הטובים ביותר.

.

עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי – אליקס א. הארו

ספר על כוחן של מלים, על אהבה. אהבה אמיתית שאינה תלויה במקום או בזמן, אפילו לא בעולם. ספר המתאים מאד לנערות ונערים אוהבי קריאה, ולכל מי שעדיין, מעבר לכל השנים שחלפו, יחד עם כל החכמה והידע, חכמת החיים ולקחיהם, כל מי שעדיין יודעת בסתר לבה, שיש עוד דברים שאי אפשר להסביר, יש עוד עולמות שלא הכרנו, מקבילים לשלנו, אם רק נדע לפתוח  דלת, או לעבור בשער, אם רק נעצום עיניים וניתן למשהו אחר להכנס. אם רק נפקח עיניים לרווחה, אולי נוכל לראות.

.

.

מכתב של אלמונית – שטפן צוויג

סופר אחד, השב לביתו שבוינה, מוצא בין המכתבים הממתינים לו מכתב אחד, ארוך למדי הכתוב על כשני תריסרים עמודים. אין הוא מכיר את כתב היד, או את הכותבת.

והיא כותבת לו, איך הכירה אותו בילדותה, עת עבר לגור בדירה ממול לדירתה, איך עקבה אחריו כל השנים, איך התאהבה בו מיד כשראתה אותו ואהבה אותו מאז כל חייה, גם כשבגרה והיתה לאשה, ומעולם לא רצתה באחר.

.

.

.

Blackout  + All Clear – Connie Willis

שני ספרים שהם בעצם ספר אחד, בסדרת המסעות בזמן של ויליס (ומשום כך נכנסו לרשימה יחד).

מסע בזמן מופיע בלא מעט ספרים, סרטים, תוכניות טלוויזיה. יש בהם כאלה העוסקים במקרים פרטיים, שאין להם שום נגיעה להיסטוריה הכללית, כמו, למשל, הסיפור "העבר המת" של אסימוב, העוסק ביכולת להסתכל (אך לא לקחת חלק) בעבר; לצפות באירועים שקרו, ובמקרה הספציפי המתואר – הממציא המבקש לדעת האם הוא האשם במותה של בתו בשריפה. או "אשתו של הנוסע בזמן" שכתבה ניפינגר שהוא סיפור אהבה יפה ועצוב, שהאהוב בו בא ונעלם בשלבים שונים.

הרבה זמן עבר מאז קראתי ספר שהתחלתי להתגעגע אליו עוד בזמן הקריאה; ספר שרציתי להגיע עד סופו, ובו בזמן שלא ייגמר כל כך מהר, ספר שיש  סיפור נפלא לספר, תיאורי יום יום חיים לגמרי של תקופה בהסטוריה, צורך עז להפעיל את הדמיון כדי להיות מסוגלת להתיחס לארועים בשני קווי זמן, ולא לאבד אף אחד מהם, ולא להתבלבל; ספר שלמרות ריבוי הדמויות בו, למדתי להכיר את כולן (בלי לנהל טבלה בצד) ולאהוב ולכאוב עם כל אחת מהן, לדאוג, לצחוק, ושוב לדאוג; להזיל דמעה, לחייך, ליהנות מכל רגע, מכל תפנית בעלילה. ולרצות לנסוע, ממש בקרוב, ללונדון.

ולמרות שאין דירוג – אם צריך לבחור מהו הספר שהכי נהניתי ממנו השנה – יהיו אלה צמד הספרים האלה.

.

השבועה הנמהרת שלנו – ברין גרינווד

שני אנשים משולי החברה; שני אנשים שצריכים לפלס להם דרך בתוך חברה שמרנית שאינה אוהבת חריגים, ולמצוא להם, כל אחד מהם, את מקומו ומקומה. כנגד כל הסיכויים.

ברין גרינווד לוקחת את הקוראת אל מחוזות העוני של מרכז ארצות הברית, ופותחת לפניה צוהר לחייהם של אנשים ונשים משולי החברה, שעל-אף ולמרות כל הכוחות החברתיים הפועלים כנגדם, בוראים לעצמם עולם יפה וטוב יותר.

את הספר הזה קראתי מכריכה לכריכה, מרותקת  ומאוהבת בגיבוריו.

.

תחנה אחת עשרה – אמילי סנט ג'ון מנדל

ממש כשהתחילה המגפה להתפשט כאן בארץ, עוד לפני שבאמת הבנו מה קורה, ולאן זה הולך (ולא שעכשיו אנחנו ממש מבינות) התפרסמה, באחד מפורומי הספרים, רשימה של כל מיני ספרי מגפה; ביניהם גם הספר הזה. הורדתי אותו לקינדל, ועד שהגעתי לקריאתו, כבר שכחתי במה בדיוק הוא עוסק, וכשהגעתי למגפה שבו, הרהרתי ביני לביני שאולי בעצם לא כדאי עכשיו לקרוא ספרי מגפות.. אבל הוא היה בו משהו שמשך אותי אליו עוד ועוד, ולפני שגמרתי להתלבט, גמרתי את הספר.
ספר שישאר אתי עוד זמן מה.