האמת ניתנת להאמר שהספר התחיל טוב; ממש טוב. מרתק, נוגע ללב, כתוב נפלא. אלא שלקראת אמצעיתו של הספר נדמה לקוראת כי אזלה ממנו האנרגיה. החלו להופיע צרימות כלשהן. תיאורים שנקראו יותר כ"ממלאי מקום", כי ספר צריך שיהיה באורך כזה או אחר לפחות, וכל המלים לא הגיעו עד שם.

"ממזר".  אצל הגויים  הממזר הוא מי שנולד לאשה שאינה נשואה; ממזר יכול להיות מודר מן החברה וגם להיפך; אם למלך נולד בן מפילגשו, הריהו ממזר המלך, והמלך יכול, אם ירצה להעניק לו תואר ורכוש. נשים לא נשואות שנולד להן ילד ראויות, על-פי כל דת לבוז ולקלון, ומשום כך מעמדם של ילדיהן תמיד יהיה בעייתי, אלא אם האבות יכירו בהם ואז יינתן להם מעמד ומקום בחברה.

מה שאין כן ביהדות; ביהדות ממזר הוא מי שנולד לאשה יהודיה הנשואה ליהודי, כדת משה וישראל, לאב שאף הוא יהודי. ממזר ביהדות הוא תואר שאינו נמחה, ואין הקלון נשאר עם האם בלבד, אלא עובר לבן או לבת הממזרים, ואין הם יכולים לבוא בקהל ישראל, והם פסולי חיתון עד עשרה דורות.
משום כך נוטה הרבנות בישראל שלא לחטט יותר מדי, לא להורות על בדיקת אבהות במקרי חשד, ובמקרים מובהקים לחפש נסיבות מקלות ככל האפשר, כדי שלא לשים חותם ממזר על אף אדם.
כדי להימנע מכל התסבוכת הזו, אגב, רצוי להנהיג נישואין שאינם דתיים, אבל זה  כבר עניין אחר.

כל המידע הזה שלעיל, אינו סוד ואינו נסתר, ואף ידוע למי שמתעניינת קצת בענייני העולם שמסביבה, ויודעת היכן היא חיה. ועל כן, הקוראת לא נזקקה להסברים המובאים בספר בעניין ממזרוּת.

שני סיפורים מקבילים בספר – סיפורם של רות ובועז, היא עולה מהונגריה, תופרת במקצועה, שאיבדה בעל וילדים "שם", שהיתה לה ילדה נוספת מבעל אחר, אלים, ילדה פגועה, שאף היא הלכה לעולמה. הוא עוסק בזכוכית, חלונות, ויטראז'ים, כלי זכוכית.
נפגשו שניהם במקרה בשכונה הדלה בה חיו, והתקרבו זה לזו, כדרך שנשים וגברים צעירים מתקרבים זו לזה.
אלא שרות, יש לה משא כבד של צער על כתפיה וחרדה, שמא קללה מונחת עליה, גורל שאי אפשר להמלט ממנו, של חיים קשים.

הסיפור השני הוא של נעמי, בתם של השניים, שכשנגשה להרשם לנישואין עם אהובה, יואב, התברר לה כי היא מופיעה ברשימות הסודיות של הרבנות, רשימות של מנוּעי חיתון.

שני הסיפורים מופיעים לסירוגין לאורך הספר כולו, משתרגים ומשתלבים, נפרדים וחוזרים. לכל אחד מן הסיפורים שפה משלו, כאילו להפריד ביניהם. סיפורם של רות ובועז בשפה ארכאית משהו, פיוטית ויפה, כאילו להצביע על זמנו של סיפורם, וסיפורה של נעמי, המועבר בגוף ראשון, בשפה עכשווית, יומיומית, עדכנית.

דומה כי חשוב היה לסופרת להביא בפני הקוראת את עניין הממזרוּת, עניין חשוב מאין כמותו, כמו כל ענייני האישוּת הכובלים כך את ידינו וחיינו בהוויה המקומית. בבחירתה לעשות כן דרך סיפור בדיוני ביקשה להרחיב את מעגל המיודעים לעניינים הכואבים והכובלים הללו.

הספר מעיד על הכותבת כי יש לה היכולת לספר סיפור, היכולת ללהטט בשפה, ואילו התקצר הספר לכדי נובלה, אילו נגרעו ממנו אותם "ממלאי מקום", נראה שהיה הסיפור נשכר.
כי לעתים יש להדק ולזקק את הסיפור, כך שיזהַר מתוך כל הטפל והתפל שמסביב.