כשאת בת שש עשרה בערך, וכל העולם כולו נראה לך פתוח לפניך, את יודעת הכל, את מלאה בתקוות. אולי תכבשי את העולם, או תגלי תגלית מופלאה, או תצעדי על הירח, או תתפרסמי באיזה עניין חשוב או זניח.

בגיל עשרים וחמש את כבר יודעת שאת לא באמת יודעת הכל, ושיש לך עוד הרבה ללמוד, ואת עדיין נלהבת, כי אפשר עוד להגשים כל כך הרבה חלומות.

כשאת מגיעה לגיל ששים את כבר קצת מפויסת עם העולם. לא תמיד רצה לתקן הכל, כי אי אפשר. כי אם רק תעשי מעט טוב, הטוב הכללי יתעשר משהו. כבר לא תגשימי כל מה שחלמת בגיל שש עשרה, או עשרים. אפשר כבר להביט אחורה בסיפוק מסוים, וקדימה בתקווה מהולה בחשש  מפני מה שיביאו עמן השנים הבאות. ואת כבר לא מחכה לשינויים גדולים בחייך. רק שיימשכו כך.

ארבע נשים בשנות הששים לחייהן, ששים ושש אם לדייק, שפעם למדו יחד בבית הספר, קבלו יום אחד מכתב. מכתב אמיתי, במעטפה עם בולים, כמו שהיו שולחים פעם, מכתב עם הזמנה מחברה נוספת – קאט. קאט הגשימה פעם כל מיני חלומות של מתקני עולם. יחד עם אישה נדדה בכל מיני מקומות שצריכים היו עזרה מכל מיני סוגים. בשניםה האחרונות השתקעו בפיג'י. קנו מטע של קקאו. ואז הוא מת. והיא נשארה לבדה.

קאט כתבה לארבעת הנשים שהיו הכי קרובות אליה, כשהיו נערות. הזמינה אותן לבלות את שארית חייהן איתה. בביתה שבקצה העולם. בכפר אחד, כשכל שכניהן יהיו בני המקום. ילידים. עם האוכל המקומי, המנהגים המקומיים.
כך, לקום ולשנות את כל מה שעוד ציפו לו מן החיים.

ליסבת, אשה שהתחתנה "טוב", שחייה היו מדוגמים ומוקפדים, שבעלה פסק מלהתעניין בה, שחייה נראו פתאום ריקים. הילדים כבר עזבו את הקן, והקשר עמם רופף.

אינגריד, שתמיד חיתה עם עצמה, וכשרצתה קצת משפחתיות נהנתה ממשפחתו של אחיה.

סינה, אם חד-הורית, שכל חייה היו במחסור יחסי, ובנה, המתקרב לחמישים חי איכשהו על חשבונה, ולווה ממנה בכל פעם כסף להרפתקה עסקית מלהיבה חדשה. אף אחת מהרפתקאות אלה לא הבשילה מעולם למשהו שאפשר להתפרנס ממנו.

מאיה, שכבר לא תמיד זוכרת. שמתחילים בה ניצנים של דמנציה.

וכל אלה בחרו להתחיל מחדש. חיים אחרים לגמרי מאלה שהכירו, הרחק מכל מה שמוכר וידוע. ואין זו הרפתקה סתם, שיוצאים אליה כך בתחילת החיים הבוגרים, כשעוד הכל פתוח, אלא שינוי, כנראה אחרון, למרות שהן עוד יכולות לשוב לחיים הקודמים.

הספר הזה נקרא בשמחה, מהחל עד כלה, וכולו הנאה המנעימה את הזמן.