…אילו חזרה בתשובה, אילו הצטרפה לכת, אילו נכנעה לכוח שגזל אותה מעצמה. אבל היא נותרה לאה, והיא לא רצתה להיות עוד בתי. "(*)

אשה אחת נמצאת בעיר זרה, בארץ זרה. מציצה לחלון בית אחת, רואה בו את בתה, בן זוגה של הבת ושתי ילדות, נכדותיה של האשה.

האשה היא יואלה, המספרת. הבת בחלון היא לאה, שניתקה יום אחד את קשריה עם האם, חדלה לענות לטלפון, שלחה רק מסרים דרך זרים, בדבר נדודיה בעולם. מתישהו הבינה האם שאין כאן תקלות תקשורת פיזיות, אלא שמשהו עמוק הרבה יותר השתבש בתקשורת ובקשר שביניהן.

והלא היתה ילדה אהובה כל כך. בת יחידה להוריה, אביה, מאיר, שהיה מרצה באוניברסיטה, ואמה, יואלה. מה גורם לילדה כל כך אהובה להתנתק כך, יום אחד. לא להשיב להודעות טלפוניות, לא להתקשר בעצמה, לא להיות? ולא רק מאמה ואביה, כי אם מכל הסובבים אותם, אמה של האם, חברותיה, חבריה.

אני מספרת הכול, מה שידעתי ומה שזכרתי. אבל הזיכרון הוא חומר חלש, והוא נועד לאומנות, אנשים מפסלים בו ומציירים בו, הם יוצרים בו, ולכן חשבתי לא פעם שאילו היו ללאה אח או אחות היינו נושעות.אבל היינו שושלת של בנות יחידות, אמיהיתה יחידה לסבתי, אני הייתי יחידה לאמי, בתוך בתינו היינו עדות יחידות לחיינו, הסיפור שלנו מעולם לא פוצל בין דובריו ולא נסתר בפי איש, זיכרוננו משל בו לבד, היינו לבד בזה, ומאחר שנראינו רגילות לא עוררנו חשדו של איש." (*)

אם נפנה להתחלה, הרי שיש שם משפחה גרעינית קטנה ומלוכדת. יותר מאשר ביניהם, בין בני הזוג, ישנו הקשר הסימביוטי, כמעט, בין האם לבת (וגם אהבה גדולה בין האב לבת, אבל לא כל כך אינטנסיבית, לפחות כך על פי המספרת).

… הייתי האימא… ככל שיכולתי. אהבתי אותה יותר מכל דבר. .."(*)

מתי בדיוק נפער השבר, ואיך? איך מתוך הקשר היומיומי ההדוק, כזה שבו הבת מספרת לאם את כל הקורות אותה, זה שבו האם ערה לכל סערות הרוח, הטובות והרעות, העוברות על בתה. והלא היו קרובות כל כך האחת לשניה, גם כשהבת בגרה מעט, והילדות האחרות הרחיקו קצת מאמותיהן ויצרו לעצמן מרחב מוגן משלהן, עדיין היתה נשמתה של לאה פתוחה כולה אל אמה.

וגם כשהחלה איזו התרחקות, כי בכל זאת, נערות צעירות מוצאות לפעמים כי נכון להן לרחוק מעט מהוריהן, הרי שתמיד, בסופו של יום, חזרו השתיים זו אל זו, תמיד חולקות בשמחותיה ובמכאוביה של הצעירה.

ואולי רק האם ראתה כך את הדברים, ואולי הקרבה הזאת, האינטנסיבית כל כך, העיקה על הבת?

עכשיו אני חושבת שמשפחות אומללות לא עניינו אותי עוד, בכלל לא, עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרת, שבירותו של האמצע. המשפחה שלתוכה גדלתי, המשפחה שהקמתי. …"(*)

מתישהו חל השבר הזה, השבר שהפך את התקשורת ביניהן לבלתי אפשרית מצד לאה. בגיל הזה, שנות העשרה המאוחרות שלה, שבו הכל ידוע ומוצק וקבוע, ואין אמת אחרת, ניתקה עצמה לאה מאמה ואביה, ונסעה למחוזות רחוקים.

לא באבחת סכין ניתקה את הקשר, לא הודיעה על כך בדרך זו או אחרת, במלים אלה או אחרות, בכתב או בעל-פה, אלא פשוט נעלמה. וכדי שלא ידאגו, היתה מודיעה להם, דרך אנשים זרים, שהיא בריאה, שהכל בסדר, שלא ידאגו.

ויואלה היתה יכולה לכסות על הפער בנשמתה ולספר שכן, לאה מטיילת בעולם, בכל מיני מקומות רחוקים.

הספר הזה אינו מרפה מן הקוראת, והיא מוכרחה לקרוא בו עד תומו. הידיעה כי השבר קיים, משום שהוא מוצג כבר בתחילת הספר, מכריחה את הקוראת לבחון בקפדנות רבה ולחפש איפה החל הסדק, איפה נקרעה השלמוּת, איך קרה שאהבה גדולה כזו הפכה לזרוּת, להתנכרות, כאלה שגם כשתמו שנות העשרה, ולאה הפכה כבר לאם בעצמה, עדיין לא מצאה בלבה את היכולת לחזור.

הקריאה בספר מעיקה וכואבת, ואי אפשר להרפות. אי אפשר להפסיק לחפש סיבות מקלות ונסיבות שיאפשרו איכשהו התקרבות מחודשת, גם אם מלוּוה בזרות מסוימת, ואי אפשר להפסיק לשאול – אבל למה? על מה הנתק הזה?

…כל חיי הכרתי רק קומץ אנשים שהעידו על ילדות מאושרת, כל השאר ניצולים, לכולם ניתן הכול יותר מדי או פחות מדי, החיים הם תמיד מסע ארוך של החלמה מהילדוּת. .."(*)

והערת אגב: בין כל ספריה של אליס מנרו, יש כמה סיפורים שנשארו ונשמרו בזכרון יותר מן האחרים. שניים מהם מוזכרים בספר הזה, האחד העוסק בהתנכרות הבת לאמה, מעין אילוסטרציה לסיפורה של יואלה, והאחר עוסק בסוד על מעשה נורא מן הילדות, המלווה את הנשים הבוגרות גם שנים לאחר שנעשה. שני הסיפורים האלה נחרטו בזכרוני, אי-אז כשקראתים, והפגישה המחודשת עמם, דרך ספרה של הילה בלום, גם לאחר זמן כה רב, היוותה תזכורת לכוחה של ספרות מצוינת.

את "איך לאהוב את בתך" כדאי מאד לקרוא, ולפנות לקריאה הזו זמן ונפש.

מומלץ.

* נקרא בדיגיטלי. אין מספרי עמודים

שימו לב: הנחה מיוחדת לקוראות וקוראי הבלוג בחנות "המגדלור" בקניה טלפונית, או בחנות.