זה לא ספר מתח, למרות שאי אפשר להפסיק לקרוא, והוא הדיר, כמשמעותו, שינה מעיני. אבל זה גם לא לא-ספר-מתח, כי יש כאן תעלומה; נערה יצאה מביתה ונעלמה. לתמיד נעלמה.

לרגע נדמה היה שחזרה, בהחבא, לקחת כמה חפצים, אבל אין שום הוכחה שאכן היתה שם.

זו לא לגמרי תעלומה, משום שהקוראת מבינה, פחות או יותר, את פתרונה של התעלומה. פחות או יותר, כי הפרטים המדוייקים כלל לא טריוויאליים, ואף אפלים מכדי להעלות על הדמיון.

זה גם לא סיפור רומנטי, למרות שיש מקום נרחב לרומנטיקה ולאהבה.

זה גם לא סיפור על אומללותן של משפחות שכן או לא דומות זו לזו.

זה סיפורה של לורל מק, שפעם היתה לה משפחה, בעל, שתי בנות ובן, ויום אחד אלי, בתה בת החמש עשרה, בת הזקונים, נעלמה. כאילו התפוגגה באוויר. יצאה מן הבית ולא שבה.

בתחילה חשבו שברחה, אבל לא היתה לה שום סיבה לברוח. להיפך, היתה לה אהבה חדשה, וציונים מצויינים, אולי בזכות המורה הפרטית שנשכרה לה, ובכלל היתה ילדה אהובה, אז למה שתברח?

וחיפשו. חיפשו בכל מקום. המשטרה, החברים, המשפחה. כולם. המצלמות הפזורות בכל מקום הראו את נתיב הליכתה ביום האחרון, עד לנקודה מסוימת, ואז, כאילו התפוגגה באוויר.

כשמישהי נעלמת, או מישהו נעלם, המשפחה נאחזת בתחילה בכל שבב מידע או רעיון, וכשחולף הזמן, וכל אחד ואחת מתמודדים בצורה אחרת עם ההעדר הזה, עם חוסר הידיעה, המשפחה, אם לא תדע איך לשמור על עצמה, תלך ותתפרק. כל אחד, כל אחת, ילכו לדרך אחרת.

גם משפחת מֶק לא הצליחה לשמור על עצמה. ובהווה של הסיפור, עשר שנים לאחר ההעלמות, לורל ופול, בעלה, גרושים. לפול יש חברה חדשה, בוני.

את  דירתה של האנה, בתה הגדולה, מבקרת לורל מדי שבוע, כמנקה, תמורת תשלום. ולא משום שהיא זקוקה לכסף, אבל היא זקוקה לקשר, וזו דרכן לשמור על איזושהי תקשורת.

עם בנה, ג'ייק, היא מדברת אחת לשבוע, בכל יום רביעי. הוא הרחיק מעט, למקום אחר, חי עם אשה צעירה אחת.

ועכשיו, במלאת עשור להעלמה של אלי, משהו קורה, משהו זז. פנייה מחודשת לציבור, במסגרת נסיון נוסף, אולי מישהו נזכר במשהו, אולי מישהו יודע דבר מה.

הפנייה הזו מעוררת משהו, נסתר תחילה, כמו לוחות טקטוניים שנעים במעמקים, והתוצאה מורגשת למעלה.

משהו קורה, שיהפוך את עולמם של כולם, ישפיע על יחסיהם של בני המשפחה, ויאפשר, מתישהו הבנה של מה שאירע פעם, וסגירות מעגלים.

הספר הזה, כאמור, הדיר שינה מעיני, ועד שלא הגעתי לסוף התודות, מתישהו לאחר חצות, וגם לאחר מכן נדדה שנתי עוד שעה ארוכה (אדרנלין, כך נראה), ולמרות הפרכות הרבות שבו, לא פעם, ויותר ויותר לקראת סופו של הספר, מצאתי עצמי לוחשת לעצמי ש"לא יכול להיות" ו"אף אחד לא מתנהג כך", הרי שהקריאה בספר מהנה ביותר, והוא בדיוק מה שהייתי צריכה בעת הזאת.

מומלץ לסוגו.