כמה מאיתנו קוראות (וקוראים) את רשימת התודות בסופו של ספר? אני נוטה לעשות זאת באופן די קבוע. לעתים, כשפרק התודות מתארך לשלושה או יותר עמודים, אני מעדיפה לדלג, או לקרוא באלכסון (זה קורה בעיקר בספרים מסוג הגילטי פלז'ר, ועוד יותר באלה שאני קוראת באנגלית), משום שהתודות כוללות כל כך הרבה אנשים ונשים, שזה בעיקר מעייף.
לא בספר הזה. בספר הזה רשימת התודות כוללת לא מעט אנשים ונשים שאין לקוראת מושג מיהם; עלומים, אנונימיים, ביקשו ששמם לא יוזכר (אבל הם בהחלט יודעים מיהם. כנראה ?). ממש כמו הפועלים מאחורי הקלעים בסיפור עצמו.

כי יותר מספר מתח, זהו ספר שמאפשר הצצה אל מאחורי הקלעים של המניפולציות והאינטריגות שמהנדסות את תודעתנו בדרכים שאיננו יודעות ואיננו יכולים להעלות בדעתנו שכך נעשה לנו.

השופט ברנע, כשמונה לבית המשפט המחוזי, התעקש להמשיך לכהן בבית המשפט הקהילתי, זה שרק שופטי שלום מכהנים בו, בית משפט שמנסה למנוע מפושעים קטנים ורצידיביסטים, אלה הנכנסים ויוצאים מבתי הכלא כמו בדלתות מסתובבות, יוצאים וחוזרים שוב ושוב. בית משפט המנסה להתוות תוכנית פעולה לפושעים החוזרים, כדי להוציאם, אחת ולתמיד מן המעגל הזה של פשע – משפט – כלא – שחרור – פשע – משפט , וחוזר חלילה.

בבית המשפט הקהילתי, כנאמר באתר של משרד המשפטים ,  נערך הליך פלילי קצת שונה: לאורך ההליך מושם דגש משמעותי על טיפול בבעיות הרקע שהובילו לביצוע העבירה, על שיקומו של הנאשם ושילובו בקהילה. ההחלטות בהליך מתקבלות בשיתוף ובהסכמת הצדדים, ויש העדפה לעונשים שיקומיים שאינם כוללים מאסר בין כותלי הכלא.​​​​​​​​​​​

בפני השופט ברנע, בשבתו בבית המשפט המחוזי, הופיע יום אחד איש צעיר, רועי דרומי, סוחר סמים זוטר, שמשהו בו לכד את ליבו של ברנע. ברנע הצליח לשכנע את כל הנוגעים בדבר, כולל הנאשם שסירב בתחילה, להעביר את הטיפול לבית המשפט הקהילתי, שם תוכן לו תוכנית שתאפשר לו לצאת ממעגל הפשיעה ולהפוך לאזרח מועיל, או, לפחות, בלתי מזיק.

וזאת לדעת, לשופט ברנע היה בן יחיד, מנור שמו, שהיחסים ביניהם לא היו טובים במיוחד, שנטל סמים עד שיום אחד התאבד, והותיר את אביו ואמו כואבים ואבלים ומלאי רגשי אשם. אחר כך התגרשו והשופט ברנע השקיע את כל זמנו בבית המשפט.

ערב אחד הופיע רועי דרומי בפתח ביתו של ברנע, עניין מוזר כשלעצמו, משום שכתובת השופט אמורה להיות חסויה, בודאי בפני באי בית הדין לפניו, והוא נסער ומחפש לו מקום מקלט לרגע מפני סוחרי הסמים הדולקים בעקבותיו.

ואחר כך נעלם.

ואחר כך ניסה להתאבד בקפיצה מגשר.

ואחר כך האשים את השופט ברנע כי פגע בו מינית.

ענת נחמיאס, שכבר הופיעה בחלק מספריו הקודמים של שהם, מונתה לחקור בעניין הזה, שהוא רגיש באופן מיוחד, משום שמעורב בו שופט; שופט בית המשפט המחוזי.

ענת נחמיאס, שהתחתנה, ועתה יש לה ילדה קטנה, וזה עתה שבה לעבודתה, מנהלת את החקירה כפי שהיא יודעת, תוך שימוש בטכניקות ובתרגילי חקירה מוכרים יותר ופחות.

והשופט ברנע? הוא נאלץ לפרוש מכל תפקידיו, למרות שכל אדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, משום שהמערכת לא יכולה לסבול אדם בתפקיד כזה עם אישומים כאלה.

העיתונות, כמובן, חוגגת על הסיפור הזה, והרשתות החברתיות רועשות, כאשר כל אחד מוצא בסיפור הזה אישוש ואישור לדעותיו, שמערכת המשפט מושחתת, שאנשים מתמנים לתפקידים מבלי לפשפש יותר מדי במעשיהם, שהמדובר בקליקה סגורה, שטוב המשטרה חוקרת, שהמשטרה לא חוקרת טוב מספיק, ואין סוף לתיאוריות ולקונספירציות.

והשופט ברנע? הוא לא באמת מבין מה נפל עליו.

גם הקוראת לא מבינה, משום שהוא נשמע לה אמין לגמרי. מצד שני, איך יתכן שהמשטרה טועה כל כך, וכל הסימנים מורים.. ובכלל, אחוז תלונות השווא במקרים של תקיפה מינית כל כך נמוך, שלא יתכן שהתלונה הזאת אינה אמינה.

הספר הזה מהפך דפים ואי אפשר להפסיק לקראו מהחל עד כלה.

ואחרי הקריאה בספר הזה מתגנב הרהור בדבר החירות שאני (ולא מעט כמוני) נוטלת לעצמי בשיתוף מידע ברשתות למיניהן. אולי כדאי להתחיל לצנזר את עצמי?

… גוגל אוספת עלייך מידע, פייסבוק, חברות הביטוח, חברות האשראי, חברות רפואיות אוספות מידע על חולים. אנחנו בעידן של איסוף מידע, וכמו שאמרתי לך, זה לא דבר כל כך רע. …"

כמו כל ספריו של שהם, לפחות אלה שקראתי, גם זה מומלץ לגמרי.