כשמישהו או מישהי נוטל את חייו בידיו, הרי שעל הצער והכאב על האובדן מתווספים רגשי האשמה והבושה; איך לא ראינו? איך לא ידענו? ואולי יכולנו לנהוג כך או אחרת, לומר דבר מה, להחריש, לחבק, לתת כתף? ואיך לא שמנו לב?

אם זה מישהו שלא כל כך הכרנו, אנחנו מצקצקים ונאנחים, ולאחר מכן עוברים לסדר היום. כשזה מישהו קרוב יותר, גם אם לא ראינו אותו כמה שנים ולא דברנו, אנחנו מתייסרים על כך שלא היינו ושלא דברנו, ואולי יש לנו חלק קטן באשמה?

וכשזה מישהו קרוב, קרוב מאד, הופך המוות הזה לכתב אישום פרטי חריף למדי, כאילו יכולנו למנוע את המוות הזה, שעכשיו כואב לנו כל כך ומייסר אותנו כל כך.

וכשזה הילד שלך, זה שנשאת ברחמך תשעה חודשים, זה שהצהיל את לבך בכל פעם שחייך, או ליטף, או חיבק, זה שהיה שלך תמיד, בלי תנאים, זה שאהבת למרות ובגלל.. ופתאום הוא מת. ועוד במעשה אקטיבי משל עצמו. איך לא הבחנת? איך לא ידעת לעצור?

…היו סימנים! שבטוח היו סימנים! ואיך היא לא ראתה, ואיך היא לא הבינה – אמא שלו! אמא אמורה לראות דברים כאלה! – ואיך זה הגיע עד לאן שזה הגיע… "

עומר נולד לרותה וחיים בשנת 1973, בן צעיר לאחיותיו התאומות, נעמה ואיילה. ילד זהוב, ילד זהב, שמח, צחקני, כזה שמביא אושר תמידי לכל הסובבים אותו. כזה שלא צריך ממש להתאמץ לחבב, אפילו לא קצת, כזה שאפשר לסמוך ולדעת שהחיים מלאים בהבטחות עבורו.

חיים ורותה הם מוותיקי הקיבוץ, אי שם בדרום הארץ, על סף המדבר; קיבוץ ככל הקיבוצים, על כל מאפייניו – ענפי חקלאות, סידור עבודה, חדר אוכל משותף, לינה משותפת (אז), אינטריגות קטנות או גדולות, מעמדות כמעט בלתי מורגשים, אבל ידועים לכולם, חברת ילדים תוססת ועצמאית.

ראוי אולי, לרגע, להתעכב על חברת הילדים בקיבוץ של פעם; סביבת חיים שיש לה אוטונומיה מסויימת, שהשייכים אליה קרובים האחד אל השני יותר מאשר אחאים במשפחה, שיש להם עצמאות רבה למדי, משום שסומכים עליהם, משום ש"המבוגרים האחראיים" אחראים עד שעת כיבוי האורות, וכשהם מתבגרים קצת, הם אדונים לעצמם חלק גדול מן הזמן.

…לרותה לא היו הכלים וכנראה גם לא הכוח, לגלות מה באמת קורה בנעורים כשאין אף מבוגר שישגיח,  והאמת היא שכמו כולם, גם היא האמינה שילדים גדלים יפה מאוד לבד, ושחברת הילדים יודעת לפתור דברים יפה מאד בעצמה…"

ועומר, כאמור, היה ילד כזה, מרכז החברה, זהוב תלתלים ואהוב. תמיד אהוב.

אבל משהו השתבש בדרך, לא ברור מתי, לא ידוע איך, עומר לקה בנפשו. אשפוז אחד, ואחריו רגיעה, ואחריו עוד אשפוז, ועוד אחד. תרופות במינונים שונים (עד שיימצא המינון המתאים; לא תמיד ידייקו במינון), תופעות הלוואי, ההתרחקות מן החברה, ההתרחקות של החברה, הפחד הקמאי של חלק מן האנשים מן המחלה הזו, שבכלל לא ברור מהי ואיך היא, שלא לדבר על העובדה ש"אצלינו" בקיבוץ אין מקום באמת לבעיות נפשיות, אפילו קלות, שלא לדבר על מחלת נפש, ואיך מתמודדים איתה? לא באמת יודעים.

ואפשר לנוד להוריו, ולרחם עליהם, ולעבור למדרכה צדדית כשרואים אותם מתקרבים, או סתם להתרחק, לאורך השנים. אפשר להוציא את חולה הנפש מדירתו, כי הוא ממילא מתבודד, ולהעביר אותו לשולי הקיבוץ, או לחדר הנוסף בבית הוריו, כי הוא ממילא בגפו. אפשר להוריד אותו מ"סידור הרכב" משום שפעם היתה לו אפיזודה מסוכנת במקצת, שאחריה יש חשש להתיר לו לנהוג, אבל האיסור הזה פוגע בו עוד קצת. ואפשר להוריד אותו מ"סידור עבודה" כי הוא ממילא לא עובד, ואם הוא שם, הרי שאי אפשר להוסיף תקן לענף המשווע לידיים עובדות.

ואיך יכולה חברה קטנה וסגורה להתמודד, לאורך זמן? ואיך יכול האיש, שפעם היה ילד זהוב ואהוב, צחקן וראש החברוה, ועכשיו הוא שתקן וכבד ועצוב ומסתגר, איך יכול החברה להמשיך ולהכיל את יוצא הדופן שבתוכה?

הספר כולו מלווה את המשפחה לאורך השבעה, שבעת הימים שקבעה ההלכה היהודית, כחלק ממנהגי האבלות. שבעה ימים בהם יושבים ונזכרים וזוכרים. בכל יום באים מנחמים ומנחמות, רחוקים וקרובות, חברים משכבר, אנשים המוכרים למשפחה, וכאלה שהם נפגשים בהם לראשונה. מי שנגעו לרגע בחייו, ומי שליוו אותו תקופה ארוכה. ומי שהתרחקו בשנים האחרונות, כי היה להם קשה ולא נוח פתאום. ועכשיו, כשכבר מאוחר, יש בהם איזה צער פתאום ותחושת החמצה.

"הייתי צריך לשאול. הייתי צריך להישאר איתו בקשר." מבטו לא התרומם ממפת השולחן, והוא רק הניע את ראשו ימינה ושמאלה— "הייתי צריך לשאול. אני מצטער." "

השבעה – ימים שבהם מתנתקים מהכל, או שמה העולם הוא שמתנתק מהם, ואין להם כמעט נגיעה במה שמעבר לכאב השורף והחותך והמצמית, העולם שבחוץ, כך נדמה להם, עצר מהלכו.  עד שיחזרו לצעוד בו, בצעדים קטנים ומהססים, להסתגל מחדש.

מאז יום שישי לא הדליקו אצלם בבית טלוויזיה ולא שמעו חדשות, ורק עכשיו הוא הבין שבכל הזמן הזה היה נדמה לו שבעולם לא קורה דבר. כאילו הכול עצר, וכאילו רק כאשר יחליטו הם לחזור ולהתערבב בעולם ובמה שקורה בו— יימשכו הדברים בדיוק מאותה הנקודה שבה עצרו ביום שישי. "

בשבעת הימים מגיעים עוד ועוד מנחמים, ודרך סיפוריהם מצטיירת ילדותו של עומר, ונעוריו, הצבא, והשנים שלאחר מכן, החיים בקיבוץ ובכלל. וכאבם של ההורים, וחוסר היכולת להבין, ורגשי האשמה.

"…וזאת לא אשמת אף אחד – רק אנחנו. רק אנחנו שלא הצלחנו לעזור לו. רק אנחנו." "

ואחרי כל אלה, יש גם "מצד שני"; מצד שני הפריע לי, קצת, גודש העניינים ה"נוספים" (ולא שאין כאלה, יש, והרבה), עניינים שיותר משתרמו והעשירו את קריאתי בספר היו , מבחינתי, תוספות שנועדו (אולי מבלי משים) להעצים את ה"דרמה". הסיפור של פינוי הפצוע (שהתנגש, איכשהו, עם גילוי מאוחר יותר לגבי אופיו הכל-כך-לא-מתאים-לצבא, בעיקר קרבי), או, הרכילויות הפנימיות בקיבוץ (מי עם מי, ועד מתי), ובעיקר – סיפור התקיפה המינית (וסגירת המעגל המעוותת בסופו של הספר). ולא שאין חשיבות לקיומם של הסיפורים האלה, אבל איכשהו פגעו, לטעמי, דווקא בסיפור המרכזי – הכאב והצער, התהייה על הבחירה במוות, האינטרקציות בין האבלים למנחמים, קבלת ה"אחר" בחברה סגורה.

ובכל זאת, ולמרות ה"מצד שני" – הספר הזה מרתק מהחל עד כלה, כתיבתו מצוינת, והנושאים העיקריים שבו מעוררים ומחייבים מחשבה.

מומלץ