דומה שהרבה זמן חלף מאז קראתי ספר כזה שריתק ודכדך אותי לגמרי, שמשך ודחה אותי בו בזמן, שרציתי להמשיך לקרוא בו, ודחיתי, בכל יום את המשך קריאתו. זמן רב חלף מאז קראתי ספר שכה רחוק היה מימינו אלה, וכה קרוב אליהם, עד שלעתים קראתי משפט ושבתי וקראתי אותו שוב ושוב, מזכירה לעצמי שנכתב לפני  כמעט תשעים שנים, ומאז השתנה העולם כליל, ולא ייתכן (האמנם?) מצב בו אדם ימצא עצמו, כמו צוויג, או כל אדם אחר, במעמד של חסר מעמד, פליט, זר-אויב.

אבל אנשים ונשים מוצאים עצמם יום יום, אפילו בימים אלה ממש, נעקרים מבתיהם, נמצאים במלחמה שמעולם לא היו חלק מתכנוניה, וביום אחד משתנים חייהם לתמיד.

… מעולם לא הרגשתי ביתר חרדה את חוסר האונים של אדם מול מאורעות העולם. הנה אתה יושב כאן, איש ער וחושב הפועל מחוץ לתחום הפוליטי… ואי שם במקום סמוי התכנסו תריסר אנשים שאינם מוכרים לך, שלא ראית אותם,… ועשרה או עשרים אנשים אלה… החליטו החלטות שלא היה לנו חלק בהן ולא נודעו לנו לפרטיהן, ובכך קבעו את גורל חיַי וכחיי כל אדם באירופה. גורלי היה נתון עתה בידיהם. …" (עמ' 337)

שטפן צוויג שהיה בן לבורגנות היהודית אירופית, משכיל, סופר מכובד ומוכר, כתב את ספרו זה בזמן מלחמת העולם השניה, עת היה גולה מארצו, וידע שלעולם לא ישוב אליה, כנראה, ובכל אופן, לא יוכל לשוב אל החיים שהיו לו פעם.

וכך זה מתחיל:

מעולם לא ייחסתי לעצמי מידה כה רבה של חשיבות, כדי שאתפתה לספר לאחרים את סיפור חיי. התרחשו דברים רבים… במאורעות, באסונות ובניסיונות, לפני שהרהבתי עוז לפתוח בכתיבת ספר שהאני שלי הוא דמותו הראשית… לאו דווקא על גורלי יסופר, אלא על גורלו של דור שלם… כל אחד מבינינו.. הזדעזע עד מעמקי ישותו…." (עמ' 7)

לאחר שגמר לכתוב את הספר הזה, בעת היותו פליט-מהגר בארץ אחרת וביבשת אחרת, ולאחר ששלח את הספר אל המו"ל שלו, בחר צוויג לסיים את חייו.

צוויג שהיה עד למלחמת העולם הראשונה, ולתקוות שהביא סיומה, עמד חסר אונים מול השינויים והמהלכים שהביאו לפרוץ מלחמת העולם השניה. יהדותו הפכה אותו לפליט אף לפני שכל התקנות נתקנו, אולי משום שהיתה בו יכולת להבין מה צופן העתיד, ועל כן עזב את ביתו ואת מולדתו לתמיד, לפני שהחוקים והתקנות יהפכו אותו ללא אזרח, לא אדם.

…בסופו של דבר זקוק אדם לנקודה יציבה, שממנה הוא יוצא לנדוד ואליה הוא שב תמיד. את זאת אני מיטיב להבין היום, כשנדודי בעולם אינם עוד פרי הרצון אלא תוצאת רדיפה. …." (עמ' 133)

מבעד לסיפורו האישי של סופר ואמן, בימים בהם נדדו אמנים ברחבי אירופה, שהו תקופות ארוכות במקומות שונים, התרועעו אלה עם אלה, וחלקו ידע ותרבות באופן שקשה להעלות על הדעת בימינו אלה, הרי שהקוראת מתוודעת לסיפור ההיסטורי, למהלך דברי הימים, אלה שנכתבו בספרי ההיסטוריה המלומדים למיניהם, אלא שמזווית אישית לגמרי, ועם יכולתו המופלאה לספר סיפור.

המהלכים הפוליטיים, הבריונות הלאומית גרמנית של תחילת עליית הנאציזם, אלה שנעלמו מעיניו, עת היה שקוע בענייני הספרות והלימודים, וכל "הרעש" הזה ברקע, לא נגע לו, אלא כשהביט  בו בדיעבד:

… ראש הממשלה התפטר ותקנת השפות המהוגנת בוטלה. פריצת הברוטאליות לפוליטיקה רשמה את ניצחונה הראשון. כל הבקיעים והסדקים התת-קרקעיים בין הגזעים והמעמדות.. פקעו באחת והיו לתהום. …" (עמ' 60)

והיתה מלחמה עולמית, ואחריה קיוו לשקט, ולא ראו כי העולם לא שקט, וכי מתחת לפני השטח מבעבעת המלחמה הבאה.

.. מעולם לא קיוויתי יותר לאיחודה של אירופה, מעולם לא האמנתי יותר בעתידה משהאמנתי בזמן ההוא, כשסבורים היינו כי שחר חדש אנו רואים. אבל למעשה כבר ראינו את זוהר הדלֵקה העולמית המתקרבת." (עמ' 158)

קריאת הספר, כאמור, קשה היתה עלי, אולי משום התקופה הזו שאנו חיות בה, תקופה של הפכפכות ואי בהירות, ושינויים מאיימים באופק.

כל מיני משפטים, בשעת קריאתם, הבהבו באורות אדומים, כאילו נכתבו כאן ועכשיו.

… כל אחד חייב לפעול עתה, כל אחד ממקומו… זו שעתה של הערוּת, ועלינו להתעורר יותר ויותר. הכוחות הדוחפים לשנאה אלימים ותוקפניים יותר, מטבע ברייתם השפל, מכוחות הפיוס. וכן עומדים מאחוריהם אינטרסים חומריים, שהם חסרי מעצורים יותר מהאינטרסים שלנו. …" (עמ' 167; מובאה מדברי רולאן)

… כך חיינו כולנו. בשבועות, בחודשים ובשנים אלה על סף האובדן הפיק כל  אדם מעצמו את המרב. … כי עמדנו מול סוף פסוק: נאבקנו על הקיום, על ההישרדות." (עמ' 236)

… כל פי טכניקת המרמה חסרות המצפון שלו, נמנע הנציונל-סוצאיליזם לגלות את קיצוניות מטרותיו, לפני שחיסן את העולם. וכך הפעילו את שיטתם בזהירות:  תמיד מנה אחת בלבד, ולאחריה אתנחתא קלה. …." (עמ' 288)

…בעשורים האחרונים כמעט שכחו אירופה והעולם עד כמה קדושות היו פעם זכויות הפרט וחירות האזרח. מאז 1933 הפכו לעניין כמעט מובן מאליו כל החיפושים, המאסרים השרירותיים, החרמת הרכוש, הגירוש מבית וממולדת, …." (עמ' 305)

שטפן צוויג הוא סופר שאני מאד אוהבת לקרוא מספריו. וכאן, בפסקה אחת, הסביר לי, מעבר לשנים, מדוע, כתב כפי שכתב.

… בהיותי קורא חם מזג וקצר רוח. הרגיזו אותי כל אריכות, כל גודש, כל חולמנות מעורפלת, כל דבר בלתי מפורש וסתום, כל חומר המעכב את זרימת הטקסט ללא צורך, בביוגרפיה ובמסה אינטלקטואלית. רק ספר השומר על הרמה בכל דף ודף וסוחף אותי עד העמוד האחרון במשב אחד ועוצר את נשימתי, מסב לי הנאה שלמה. בתשעה מכל עשרה ספרים הבאים לידי אני מוצא תיאורים מיותרים, דיאלוגים להגניים ודמוית משנה מיותרות, ובשל כך הספר גדול מדי והמתח והדינמיות בו מעטים מדי. …." (עמ' 254)

הספר הזה ילווה אותי, מן הסתם, עוד זמן רב. ספר שרב בו הצער והכאב, והפכחון, וראיית הנולד, גם אם לא התכוון לכך. עצוב וכואב ופולח חדרי בטן.

וכך הוא מסתיים:

…אבל כל צל הלוא הוא ילדו של האור, ורק מי שיודע אור חושך מלחמה ושלום, עלייה וירידה, חי חיים אמיתיים." (עמ'  342)

ואני רק מתגעגעת לשעמום.