החיים, את יודעת. כאלה הם החיים.

ידין ומוריה גדלו יחד, דלת מול דלת באיזו התנחלות. ישוב קטן שכולם מכירים את כולם, עם בית ספר אזורי, כי בישוב קטן לא כדאי להחזיק בית ספר, ועם אוטובוס צהוב שלוקח ומחזיר את הילדים אל ומבית הספר. עם צרכניה אחת, שהמחירים בה גבוהים קצת יותר מאשר בסופרמרקטים בעיר, כי זה קצת רחוק, את יודעת. עם כפר ערבי בדרך לישוב, ולפעמים זורקים אבנים על האוטובוס, או על הרכב הפרטי, אבל לא צריך ממש לדאוג כי השמשות ממוגנות וכי הנהג מחזיק בנשק.

ישוב קטן שכולם מכירים בו את כולם, וכשאת יולדת כל השכנות ידאגו שהבית יהיה מסודר, והאוכל "יזרום" למטבח, כי ערבות הדדית וחברות והכל.

יש משפחות שיש בהן ילד אחד, כמו ההורים של ידין, אבל רוב המשפחות יהיו בהן הרבה אחים ואחיות, כי ככה זה, בדרך כלל, אצל משפחות דתיות. אפילו דתיות לייט.

מוריה וידין היו כמעט יחד מיום שנולדו, היא קצת לפניו. האמהות היו החברות הכי טובות, והיה די ברור שהם, ידין ומוריה הבאשערט  האחד של השניה.

אבל החיים לקחו אותם, כל אחד למקום אחר. ידין עזב את היישוב עם הוריו, עוד כשהיה בכתה ד', ובעיר יש תחומי עניין אחרים, נוספים, דגשים אחרים לחיים. ובכל זאת שבו ונפגשו ונפרדו ונפגשו, פגשו בני ובנות זוג אחרים, עד שנפגשו ולא נפרדו עוד.

ונסעו לספרד ושם נוצר ילדם הראשון.

בחיי היומיום הם לא לגמרי ביחד, משום שידין מדריך טיולים, בארץ, ויוצא בכל פעם להדריך קבוצה אחרת, ולמוריה נשאר הבית לבד.

וטוב לה הלבד הזה, להתגעגע, ולחזור .

וכך קרה שהדימום וההפלה התחילו כשידין היה מחוץ לבית, בטיול.

אישה הולכת ברחוב ומדממת תינוק והעולם שותק.
העולם שותק לא כי הוא רע או אדיש או שתקן. זאת אומרת, העולם אדיש ולפעמים רע, לא בהכרח שתקן, אבל אף אחת מאלה היא לא הסיבה לכך שעכשיו העולם שותק כשהיא, האישה, מדממת את התינוק שלה.
הוא שותק כי הוא לא יודע."

היא ניסתה להמשיך בשגרת יומה, מעצבת גרפית עצמאית, אבל הפלה, גם טבעית, היא סוג של אירוע משנה חיים.

ואיך תספר לידין שהילד הזה שכל כך רצו, שכל כך שמחו בו, הפך לחלום נכזב?

והזמן הזה, שלאחר ההפלה, החיים שהתהפכו עליהם, האם יתהפכו לגמרי? ואיך אפשר לשוב ולהיות מה שהיו קודם? ואולי צריך לחשב את דרכם, דרכה לחוד, דרכו לחוד, מחדש?

הספר הזה, ספר ביכורים הוא, וניכר בו מעט הבוסר. ובכל זאת הוא מהפך דפים מהחל עד כלה, ובהחלט כדאי לקראו.