עשרים שנים עבדתי בהיי-טק הישראלי, בכל מיני חברות. ישראליות וזרות, סטארט-אפים וחברות נסחרות בבורסה, אחרי גיוס ראשון, אחרי גיוס חמישי. רובן נמכרו או נסגרו או נמכרו ונסגרו. הכרתי את תחילתה של מה שאחר כך נחשב ל"תרבות ההייטק" עם עבודה ב"אופן-ספייס", ארוחות עם תלושים, ואחר כך כרטיסים (טרם היות הטלפונים החכמים והאפליקציות), סופי השבוע עם משפחות או בלי משפחות, סדנאות בישול, אופציות.. כשהגיעו לשולחנות פינג פונג ו(סוג של) עוזרים אישיים (שיקחו לך את הבגדים מניקוי יבש, יזמינו אינסטלטור או חשמלאי, רק שתשאר במשרד כמה שיותר..) מעונות היום הצמודים, ושאר הטבות, כבר עברתי לענף אחר.  אלא שאי אפשר שלא להכיר את התרבות הזו, גם אם היית רק בתחילתה, זו שמוּכוונת כולה לשימור העובדים, גם על חשבון כספים שממש צריך כדי לתפעל את החברה. כספי משקיעים, קרנות הון סיכון, ואם החברה כבר הונפקה, אז כספי ההשקעות. תרבות שרק הלכה והתפתחה, נסוגה קצת עם המשברים, ושבה ופרצה.

כך שלא ממש הופתעתי מכל התנהלותה של חברת "קלאודז"; כן, שם אנגלי, שיהיה קל למשקיעים.

אבל זה יגיע רק בהמשך הספר.

תחילתו בהעלמה של גברת לינלבלום, שָֹרַי, מן הבית לכמה ימים. מצאו אותה באמצע המדבר, או בעצם במכתש הגדול, לבושה בחלוק ורוד ושותה קוקטייל. סובלת מהתייבשות קלה.

על הצוק שעל סף המכתש הגדול נמצא יישוב, נידח, מרוחק (ירוחם?). על סף הרכס הוקמו בתי עץ על ידי איזה מהנדס (או שלא היה באמת מהנדס) שוויצרי. ויש שם אכסניה למטיילים המגיעים, מכל רחבי העולם, משום שיש איזו תעלומה הקשורה למכתש.

ויש את משפחת לילנבלום – בועז, האב, מנהל את האכסניה. איש שקט, נחבא אל הכלים. לא מדבר הרבה. מדבר במעשים.

… האהבה של אביו תמיד היתה מעוגנת במעשים. היה לו יותר קל לבנות לה חדר עבודה בחצר מאשר להגיד שהתגעגע. לטפל בטופסי שחרור מבית החולים מאשר להגיד שהיתה חסרה לו. …" (עמ' 43)

האם, שרי. פעם רצתה ללמוד בטכניון, והלכה אחרי אהבתה למדבר, לתקופת מה שהתארכה, והתארכה והזמני נהיה לקבוע. קבלה משרה של מורה למדעים, והמשיכה לפתח כל מיני המצאות, לא כולן גמורות, לא את כולן הצליחה להסביר ולהגדיר.

כשהיתה במדבר המציאה מכונה להורדת גשם. מין שואב אבק כזה שאוסף חול, שהופך לענן, שממטיר גשם. איזה תייר צילם את זה והעלה את זה לרשת. הסרטון קבל לייקים, עשרות אלפים, וגם התעניינות של משקיעים, שרצו להצטרף להקמת החברה שתייצר מכונות המורידות גשם.

ישנה הבת, נעמי, שכבר בגיל ארבע עשרה ידעה שהיא לא רוצה לחיות במקום שכוח האל הזה, וכשהתקבלה לפנימייה למחוננים עברה לשם, ומאז לא חזרה. למדה מקצוע מבוקש, היי-טקי כזה, ומצאה לה מקום באיזו חברה, בתנאים מצויינים. רק לא לחזור.

וישנו הבן הקטן, עילי, שגם הוא רצה לעזוב. חזר אחרי הצבא, באופן זמני, עד שימצא את דרכו, ומסייע לאביו בניהול האכסניה. זמני, אבל הופך אט-אט לקבוע.

סבך היחסים המשפחתי, שבו אף אחד ואף אחת אינם באמת מרוצים ממקומם ומעמדם. שהחיים כפו עליהם הישרדות במקום הגשמת חלומות

…איך כולנו נולדים לתוך הסבך של החיים, 'ועוד לפני שאת נושמת את הנשימה הראשונה, את כבר ילדה של הורים, נכדה של סבים. קשורה כולם, ועם הזמן החבל רק הולך ומתהדק. את תלמידה. סטודנטית. חברה. בת זוג. מורה. שכנה… כל התפקידים וההגדרות האלה כבדים. אלה לא חוטים, אלה שלשלאות של מאה טון…'" (עמ' 219)

ופתאום ישנו חלום שאפשר, אולי, להגשים. חלום שכרוך בהקמת חברה ובפרוצדורות, אבל הכל סביב המצאה משנת-עולם.

או לא.

עידו גפן, שכבר המציא את "חוף הים של ירושלים" המציא עכשיו מכונה להורדת גשם. אפשרית או לא. לא ברור. אפילו לא לשרי שהמציאה אותה.

בדרך להקמת המפעל, שיהיה או לא יהיה, תלוי אם כספי המשקיעים יגיעו בזמן, או בכלל, יש הסתכלות אירונית וצינית משהו על תרבות ההיי-טק.

… כל הישיבות האלה הן תיאטרון מתמשך. משחק של אנשים מבוגרים שמתכנסים מדי יום בבגדים מסודרים ורציניים ומסתירים מכולם ומעצמם את האמת – שרוב הזמן אין להם מושג מה הם עושים שם." (עמ' 271)

ובעיקר, כאמור, כל הסבך המשפחתי הזה, ההולך ונפרם לאורך הספר, אבל האהבה, זו שהיתה הבסיס למשפחה, תמיד נשמרת.

ספר מהנה ומרתק. כולו סוג של חלום, חלום שכדאי לחלום. ומה חבל שהסתיים לו כך.

ממתק מומלץ עד מאד.

ואם תרצו – עוד כמה מובאות שאספתי לי בדרך.

…תאר לך, צעירים, בטח בהתחלה, רק רוצים לבלות, לטייל, להסתובב. רוצים להיות ערים, ואני רק רציתי לחלום. …" (עמ' 69)

…לעתים אנשים הם חומלים ואכזריים באותו הרגע ממש, כשההבדל הוא רק בזווית של מי שמסתכל עליהם." (עמ' 266)

…כמה נקודות מפנה בהיסטוריה מתרחשות כך, בלי רעש וצלצולים, ובנגיעה עדינה מערערות אט-אט בית, ואחר כך גם יישוב, ואחר כך, אולי, עולם שלם." (עמ' 272)