סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד

סיפורה של שפחה(תרגום חדש)

 "אי אפשר לתאר משהו בדיוק כפי שהיה, כי מה שאתה אומר לעולם אינו מדויק, תמיד עליך להשמיט משהו, יש יותר מדי חלקים, צדדים, זרמים נגדיים, דקויות, יותר מדי מחוות שמשמעותן יכולה להתפרש כך או כך, יותר מדי צורות שבשום אופן אי אפשר לתאר אותן בשלמות, יותר מדי טעמים, באוויר או על על הלשון, בני גוונים, יותר מדי." (עמ' 154)

 גִלעד היא מה שהיתה פעם ארצות הברית, שנסוגה בזמן והפכה למדינה פוריטנית / דתית. נשים איבדו את עצמאותן, אך זכו בביטחון מסוים, בטחון מפני אונס, הטרדה, בטחון מפני הפחד:

"אני זוכרת את הכללים, כללים שלא נאמרו במפורש, אבל כל אשה הכירה: אל תפתחי את הדלת לזר, אם אם הוא טוען שהוא שוטר. אלצי אותו להחליק את התעודה שלו מתחת לדלת. אל תעצרי על הכביש לעזור לנהג המעמיד פנים שהוא בצרה. המשיכי לנהוג בדלתות נעולות. אם מישהו שורק, אל תסבי את פנייך להסתכל. אל תיכנסי למכבסה אוטומטית לבד בלילה." (עמ' 35)

 גלעד היא מקום שבו לנשים אין מעמד, אלא כתלויות בגברים, והן נחלקות למעמדות: הגבירות הנעלות, המשרתות, הנקראות "מרתות", פשוטות העם והשפחות, שהמספרת נמנית עליהן. אין גירושין, אין אהבה, רק נישואין מוסדרים על ידי השלטונות. רק זכרונות מפעם, מימים בהם ניתן היה לאהוב ולאהוב מחדש, או סתם לחמוד:

 ".. בעת ההיא גברים ונשים מדדו זה את זה באקראי, כמו שמודדים חליפות, ודחו כל מה שלא התאים." (עמ' 64)

 אבל לא עוד; המשטר הקודם התערער, משטר פוריטני / תיאוקרטי / צבאי תפס את מקומו.

הנשים, כאמור, איבדו מעמדן ועתה הן תלויות ושייכות לגברים. המספרת, שלפרד (בתרגום הקודם קראו לה "ליפרד"), היא שפחתו של פרד, מפקד בכיר בצבא (שלא ברור תפקידו). פרד ואשתו חשוכי ילדים, ושלפרד, שהיתה פעם אם, לפני שנהפך המשטר, וכל החיים כולם,  היא השפחה המיועדת ללדת את ילדם, אם יצליח המפקד לעבר אותה.

 "אנחנו רחם מהלך על שתיים, זה הכול: כלֵי קיבול מקודשים, גביעי קודש ניידים" (עמ' 156)

 הספר הזה טורד מנוחה ביותר מדרך אחת; יש בו אמירה על הפסיביות של ההמונים מול המניפולטיביות של המשטר:

"זה היה אחרי האסון, אחרי שירו למוות בנשיא וקצרו במקלע את הקונגרס והצבא הכריז כל מצב חירום. אם תלו את האשם במוסלמים הקיצוניים, בזמנו.

הֱיו רגועים, אמרו בטלוויזיה. הכל בשליטה.

ואז השעו את החוקה. זה זמני, אמרו. .. אנשים נשארו בבית בלילה, צפו בטלוויזיה, חיכו להנחיות.

המצב הזה של קיפאון זמני נמשך שבועות, אם כי כמה דברים בכל זאת קרו. עיתונים צונזרו ואחדים אף נסגרו, מטעמי ביטחון, הם אמרו. מחסומי דרכים החלו להופיע ואישורי מעבר. הכול הסכימו עם הנהגתם, כי היה ברור שיש לנקוט זהירות מרבּית. הם אמרו שיהיו בחירות חדשות, אבל יידרש זמן להתכונן לקראתן. מה שנחוץ, כך אמרו, הוא להמשיך הלאה כרגיל." (עמ' 198)

 יש בו יותר מאמירה אחת על מצב הנשים – מוחלשות, מופנות האחת כנגד השניה (הגוף המדכא הישיר מורכב מ"דודות", נשים שניתן להם מעט כוח כדי לרדות בנשים אחרות), מופעלת כנגדן אלימות מטעם המדינה, גופן משמש כלי קיבול ותו לא.

"אני כמו חדר נטוש שפעם קרו בו דברים ועכשיו דבר לא קורה בו, חוץ מאבקת הפרחים של עשבי הבר הגדלים מחוץ לחלון, שנישאת פנימה כמו אבק על פני הרצפה." (עמ' 120)

 הסיפא של הספר – ניתוח על ידי היסטוריונים של הטקסט שנכתב על ידי של פרד, מאיר נקודות נוספות ומשלים חלקים נוספים מן התמונה הכוללת של אותה גלעד עתידנית, דיסטופית.

קריאה חוזרת בספר מעלה טעמים שנשכחו וטעמים חדשים; קריאה חוזרת אך בתרגום חדש, עושה אותם הדברים בדיוק יחד עם הארה נוספת של הסיפור.

בצירוף מקרים מסוים, התרגום הזה נקרא בדיוק שנתיים אחרי קריאת התרגום הקודם – מעשה השפחה (האם זה אומר שבעוד שנתיים אקרא את המקור?)

צירוף מקרים אחר הוא מועד צאת הספר במקור – 1985, שנה אחת בדיוק אחרי "1984" של אורוול, והוא "מתכתב" עמו ומזכיר אותו ביותר מדרך אחת.

 התרגום החדש, על ידי סמדר מילוא, עושה חסד עם הטקסט, ורק לאחר הקריאה בו ניתן להבין עד כמה הוא נדרש. (אבל, בכל זאת, הייתי שומרת על השם "מעשה השפחה")

מומלץ עד מאד.

 סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד. הוצאת כנרת. (351 עמודים)

(פורסם ב– 8 במאי, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(The Handmaid's Tale – Margaret Atwood)

אלה יווניה קוראת ספרים