איפה הייתם בארבעה בנובמבר, 1995? אתם ודאי זוכרים כל רגע מאותו ערב, השעות והדקות שקדמו להודעה הדרמטית, ואיך נצמדתם למסכי הטלוויזיה, וקמתם למחרת בתקווה שלא קרה דבר, וידעתם שקרה, והלכתם ברחובות, והרחובות היו שקטים, שקט אחר, שקט של פוסט טראומה, ונצמדתם עוד חודשים ארוכים לדיווחים החדשותיים של מה ואיך…

ואיפה הייתם באחד עשר בספטמבר 2001? אני הייתי בעבודה, ואיזשהו מבזק באחד מערוצי החדשות האינטרנטיים המקומיים "הקפיץ" אותי לאתר של CNN, ובו דווח הלא יאמן. ואחר כך קרסה הרשת וכולנו נצמדנו לערוצי החדשות ברדיו ובטלוויזיה, ודוּוחנו, כמו שאר העולם, על ההתנגשות השניה במגדל השני, ועל ההתנגשות בפנטגון, ושוב הפכו הרחובות לשקטים יותר, כמו בפוסט טראומה.

ואיפה הייתם באחד עשר בינואר בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר?

".. אף אחד לא ראה כלום. אני לא מדבר רק על אנשים, אלא כל כל מצלמות המעקב.. באף אחת מהן לא נצפו הידיים המסתוריות שהניחו את הקופסאות בפתחי הבתים או על מפתני הדירות בבניינים. ארבע ועשירם לפנות בוקר, על פי שעון ישראל. … כעבור שעה, לפי שעון לונדון. כעבור שבע שעות, לפני שעון ניו יורק. …ארבע ו- 19 דקות לפנות בוקר. כמה פעמים שמענו את השאלה הטרחנית, ' זוכר איפה היית ב- 11 בינואר בשעה 4:19 לפנות בוקר?' " (עמ' 35)

(לא מצוינת שנה, אבל ברור שזה מתישהו בעשור האחרון, כי אובמה הוא הנשיא וביבי ראש הממשלה..)

באחד הימים התעוררו כל תושבי העולם ומצאו, כל אחד בפתח דלתו, קופסה ובה זוג נעליים המותאם בדיוק למידותיו, זוג נעליים שתמיד התאווה אליהם (ומיד את חושבת לעצמך – איזה זוג נעליים הייתי אני מוצאת, כי הרי אני מתאווה לכל כך הרבה.. ובעצם לא ממש מתאווה לאף זוג), ומי שנעל את הנעליים, מיד פעלה עליו המטמורפוזה.

טוב, לא כולם:

".. רק כעבור יומיים נודע לי שהיחידים שמהם נשללה תשורת הרפאים הזאת היו ילדים מתחת לגיל 14, חולים בתרדמת, קטועי רגליים (ללא תותבות) ואנשים אקראיים שכפי הנראה נפלו קורבן למעשה גנבה. …" (עמ' 37)

אבל חוץ מאלה, כולם, בכל העולם, חולים בבתי חולים, מלווים של חולים בבתי חולים, אסירים, סוהרים בתורנות, כולם כולם מצאו זוג נעליים המותאם לכל אחד אישית.

וכולם נעלו את הנעליים שמצאו.

ואז התחילה המטמורפוזה. והיא חלה על כולם; על כולם.

הספר הזה נכתב במלאת חמש שנים למטמורפוזה. חמש שנים לשבוע שבו כולם. כולם(!) עברו מהפך אישי, ואחר כך חזרו לעצמם. בערך חזרו לעצמם, לא בדיוק. כי אחרי מהפך שכזה אי אפשר באמת לחזור.

מהי בדיוק אותה מטמורפוזה? צריך להגיע לעמוד 80 (כמעט) בספר, כדי להבין את תחילתה. ומשמסתבר לקורא(ת) מהי אותה מטמורפוזה, עם הפוך הדפים, כשהמשמעות האמיתית של המטמורפוזה מתחילה להתברר, כי אז מתחיל(ה) הקורא(ת) להרהר בחייה שלה, ובמשמעותם. ואין אלה הרהורים נעימים כלל וכלל, כי משמעותה של אותה מטמורפוזה אינה נעימה כלל ועיקר.

הספר נפתח בכך שהמספר – אדם קור – מגלה כי היומן שניהל בחמשת השנים האחרונות, מאז אותה מטמורפוזה, ובמלאת לה חמש שנים – היומן הזה נמחק כולו עקב תקלת מחשב, ואין לו גיבוי.

וזאת לדעת – מאז המטמורפוזה רבים רבים מנהלים יומן אישי, על בסיס יומיומי, כדי שלא ישכחו מיהם באמת, או מי היו לפני המטמורפוזה.

"מאז המטמורפוזה כולם מנהלים יומן אישי – חלק כותבים, חלק מקליטים את עצמם, חלק מדברים מול  מצלמת וידיאו על בסיס יומיומי. הדחיפות שבתיעוד נהייתה לערך עליון."  (עמ' 6)

מאחר שיומנו האישי נמחק, ואי אפשר לשחזר, ולאחר תקופת האבל המתבקשת על התיעוד שאבד ואינו עוד, מחליט אדם לנסות לכתוב את היומן מחדש, אבל בפרספקטיבה של חמש שנים, וכמובן להתייחס לארועי ההווה – חמש שנים למטמורפוזה.

כמה דברים על המטמורפוזה, מבלי לספר לכן ולכם, הקוראות והקוראים העתידיים של הספר הזה מהי, כדי שתהנו מחדוות הגילוי בעצמכם. ובכן, כשמה כן היא – מהפך אישיותי הנוגע לכל אחת ואחד שנעלו את הנעליים ההן שנמצאו באותו בוקר של אחד עשר בינואר בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר. המהפך הזה העיר בכל אחד ואחת רגשות קמאיים ואפלים, וגרם למועקות ודכאונות, כעסים שלא ניתן היה להפנות אותם לאי מי, משום שהמטמורפוזה, כאמור, הקיפה את כולם. השלטונות, בכל מקום, היו חסרי אונים במידה מסוימת. אנשים נעלמו, מתו, תאונות רבות התרחשו, והתאבדויות. לא רק בשבוע הראשון – המכונן – אלא כתופעות של אחרי הזעזוע הראשוני:

".. מאז המטמורפוזה שבתות הן היום המועדף על מתאבדים בישראל. בעולם המערבי אלה ימי ראשון. .. שבת היא כבר לא יום מנוחה, כי אם יום של חשבון נפש. היום שבו העולם שבחוץ לא בא לעזרתך. אתה לא הולך לעבודה, לא מטפל בסידורים, לא נבלע בזוטות היומיום. אתה בחיק המפלצת. קוראים לה נוסטלגיה … אין אדם שיצא ללא פגע מהמטמורפוזה שאירעה לפני חמש שנים. לכן אין אדם שלא מתגעגע למה שקדם לה." (עמ' 16)

מי שאחראים, כך היתה הדעה הרווחת, למטמורפוזה הזו היו "האורחים"; ישויות עלומות שהגיעו לבקר והן עורכות איזה סוג של ניסוי במין האנושי; ואולי הן נמצאות כאן, סביב, בזהות בדויה ועלומה, אולי האורחים האלה נראים כאחד האדם, אולי זה מין סוג של משחק, שבני האדם הרגילים, אלה שנעלו נעליים בוקר אחד ועברו מטמורפוזה, אולי זהו מין משחק שאי אפשר להבין את חוקיו וכלליו, ואנחנו מוכרחים לשחק בו?

"… הקטסטרופה התודעתית הדיפה, יותר מכול, ריח של משחק פרוע שיצא מכלל שליטה. זהותם של השחקנים נותרה עלומה, וכלי המשחק המתינו בעל כורחם למהלך הבא בתקווה שזה יאיץ בשחקנים לנוע הלאה, לעבר סופו הלא ברור של המשחק. לא הבנתי את כללי המשחק ומה לעזאזל נחשב לניצחון בעיני המוחות המעוותים שהגו אותו. מיליונים השתגעו ברחבי העולם … לא יכולתי שלא לחשוב על ניסוי שלא עלה יפה. .." (עמ' 112)

על ספרו הקודם של טושה גפלה – עשתונות – כתבתי כי זהו האפל בכל ספריו; ובכן, לא עוד. הספר הזה – "האורחים" אפל אף יותר. ספר החותר אל תוך נפשה של הקוראת, ומבקש ממנה לדמיין בכל רגע נתון, מה היה קורה אילו מצאה זוג נעליים שכזה שאיוותה נפשה על סף ביתה, ולו היתה נועלת את הנעליים ועוברת את המטמורפוזה. אלה רגשות היו מתעוררים בה, בקוראת, ואיך היא יכולה להמשיך בחייה כפי שחיתה אותם עד כה, מבלי להרהר במשמעות של רגשותיה כלפי אנשים אחרים ובכלל.

יש לאופיר טושה גפלה דמיון מיוחד ורעיונות ייחודיים, כאלה ההופכים את כתיבתו למיוחדת במינה. הוא בונה עולם מקביל ומדומיין, הדומה כמעט בכל לעולמנו שלנו, עם חוקיות קצת שונה, עם כללים מעט שונים, ולתוך אלה שוזר את העלילה העיקרית ועלילות המשנה, המוכרחים לציית לאותם כללים. וכך נבנה ספר מיוחד במינו, ספר שמכריח לחשוב, ויישאר עמה, עם הקוראת (וגם עם הקוראים האחרים והקוראות האחרות), עוד הרבה הרבה זמן.

מומלץ מאד.

האורחים – אופיר טוּשֶה גפלה. הוצאת כתר. 361 עמודים.

ועוד כמה אמירות שליקטתי מתוך הספר, במהלך הקריאה, בכולן ניתן למצוא איזו אמת או ביקורת כללית או פרטית.

".. רובנו מעדיפים את הפושעים שאין בהם חרטה, כי אין לנו עניין במפלצות רגשניות או מורכבות. אנחנו רוצים שיהיו טוטליות, מרושעות מכף רגל ועד ראש, בנות-שנאה מושלמות.…" (עמ' 154)

".. כשאדם הולך לאיבוד גם זה שמחפש אחריו תועה בסבך של השערות ובעצמו הולך לאיבוד. .." (עמ' 165)

".. היום, יותר מאי פעם, קל לתעד. אנשים מתעדים לשם התיעוד. סֶלפי מפורט עד כאב של פעולות הנפש ותנועות החיים ביומנים לא מבוקרים של יצורים המרוכזים בעצמם. .." (עמ' 203)

".. אני, שאהבותי הקודמות העלימו אותי בערפל של ביטול עצמי וייסורי נער מתבגר.. לא היתה כל חשיבות ל'אני' הנשכח שהשתוקקתי לשמר בכל מחיר. כל אסופת ההרגלים, הטעמים, הדעות, התחביבים ורזי הנפש הפרטיים נדמתה מקרית, אולי אפילו שרירותית. גרוע מזה, לפתע הצטיירה אובססיית התיעוד העצמי כפולחן אישיות מביך…" (עמ' 252)

ואפילו זו – שנראית כמו נלקחה מתוך דבריו של אדם אחד, שהיה מבקר קבוע בפורומי הספרות למיניהם, ודברים דומים היו לו להגיד על כתיבתם של סופרים ישראליים (למעט אחת):

"..'כתיבה עשירה במובן הרע של המילה – עוד ועוד שנועד להסתיר את הכלום הגדול שבבסיס הספרים שלו'. .." (עמ' 233)

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (כן, שוב אין לקינדל – עד מתי?)