ארבע אחרי הצהריים – נועה זית

ארבע אחרי הצהרייםכמה עמודים לפני סוף הספר, קראתי במוסף הארץ (מיום 12.6.09) ראיון עם נועה זית, ראיון שביסס לחלוטין את ההרגשה שלי לאורך כל הספר כי זהו סוג של אוטוביוגרפיה.

אבל עוד לפני כן – נתקלתי בדמות מתוך הספר שהזכירה לי את סיפורו של יוסף האפרתי, שפורסם באותו מוסף מספר שבועות קודם לכן:

בספר הוא אמנם נקרא בשם אחר, אבל הסיפור היה מוכר עד מאד, ואז הצצתי בהקדשה בתחילת הספר, והפאזל כולו התחבר.

 מעין אוטוביוגרפיה ולא אוטוביוגרפיה משום שסביב סיפור חייה טוותה נועה זית דמויות שונות שלא בשמן, ולא תמיד בתפקידן "האמיתי"; אולי משום צורך לטשטש מעט זהויות, אולי משום שלא התכוונה מלכתחילה לכתוב אוטוביוגרפיה של ממש..

זהו סיפורה של בת קיבוץ, קצת שונה, קצת אחרת, קצת דחויה, בקיבוץ קצת נידח, קצת רחוק – התבגרותה בתוכו, עזיבתה, חזרתה אליו עם הריון בדרך להיותה אם חד-הורית, וחייה כאשה בוגרת בו עד היום.

 בין לבין זהו גם כתב אישום חריף כנגד הקיבוץ ובעיקר כנגד ההפרטה שזנחה אנשים שעבדו וחיו בו כל חייהם, וחשבו כי לעת זקנתם יעמוד להם הותק ותרומתם, והיותם תמיד "נדבכים" חשובים בקיבוץ.

וההתפכחות הכואבת – שלא כך היא; הערבות ההדדית נגוזה כלא היתה, כל התקנונים שונו, הקיבוץ הפך למשהו אחר – ספק קהילה שיש בה אנשים שיש להם מן המשותף, ספק מקום קטן ומנוכר.

 תהליך דומה עבר ועובר על קיבוצים רבים, ואפשר לראות בספר כתב אישום כולל, או לפחות זעקת כאב (זעקות רבות בעצם): על שלא השכילו, אי אז בימי השיתופיות, לקרב את החלשים יותר, על שלא השכילו להבין שיש צרכים שונים וה"קולקטיב" אין פירושו שיוויון מכני; על שלא השכילו להבין כי ההפרדה המלאכותית שבין הורים לילדים, אין בה טוב; ובהווה – על שלא השכילו לעבור את התהליכים המתחייבים מן השינויים החברתיים והכלכליים העוברים על החברה כולה, בדרך שלא תפגע ותפורר את מה שעוד נשאר.

כבת קיבוץ (ואף עוזבת) מצאתי נקודות משיקות רבות בחייה של גיבורת הספר, לחיי ולחיי חברי שגדלו עמי בקיבוץ אחר, ובקיבוצים השכנים. אף בקיבוצי לווה תהליך ההפרטה בכאבים רבים ובהתפוררות מסויימת, שעד היום לא נרפאה.

 תודה רבה ליצהר שהמליץ כבר מזמן, וחזר והזכיר לאחרונה.

וגם, שוב יש בינינו מחלוקת; אני בכל זאת מעדיפה את ספרו של ענברי, בין שניהם, אם כי בהחלט נהניתי ואני ממליצה אף על זה.

ארבע אחרי הצהריים – נועה זית. הוצאת מטר (288 עמודים)

(פורסם ב- 16.6.2009 בפורום הספרים של YNET)

אלה יווניה קוראת ספרים