"אחי ואחותי חיו חיים יוצאי דופן, אבל אני לא הייתי שם, ואיני יכולה לספר על החלק ההוא. דבקתי כאן בחלק שאני יכולה לספר, החלק שלי, ובכל זאת כל מה שסיפרתי הוא עליהם, שרטוט גיר סביב החלל שבו הם היו אמורים להיות. שלושה ילדים, סיפור אחד.
הסיבה היחידה שאני זו שמספרת אותו היא שאני היחידה שלא נמצאת כרגע בכלוב." (עמ' 296)
לכאורה סיפור, עוד סיפור, יש לומר, על משפחה אמריקאית לא כל כך מתפקדת, סיפור המסופר מפיה של אחת מבנות המשפחה. סיפור המתאר את המשפחה-הלא-כל-כך-מתפקדת באורות לא מחמיאים.
לכאורה.
רוז, רוזמרי, היא המספרת. היא היתה פעם רוזמרי, עד שחצתה את שמה לשני חלקים, רוז נשארה היא, מרי הוענק לחברתה הדמיונית, עליה יכולה היתה להשליך את כל רצונותיה, ולבקש בשמה כל מיני דברים שרצתה או רצתה לעשות, או רצתה להימנע מהם. מרי שהיתה, בדרך זו או אחרת, בת דמותה של פרן, האחות הנעדרת מאז היותן בנות חמש לערך, פרן שהעדרה הפך את המשפחה למשפחה-לא-כל-כך-מתפקדת. האם הפכה דכאונית-מסתגרת בחדרה, ורק לעתים רחוקות יוצאת משם, עד שהיתה חוזרת לתפקד במשך איזו תקופה, אחר כך שוב שוקעת בדכאונה.
אז ככה – אלמלא סקירתה הנלהבת באמת של אריאנה מלמד ב"הארץ", ככל הנראה כלל לא הייתי לוקחת את הספר הזה לקריאה. אולי משום שאינני מאמינה ש"סופרי המשך" מסוגלים להגיע למקומות אליהם הגיעו הסופרים ה"מקוריים" (וסטיג לרסון הגיע, בעיני, למקומות גבוהים בהחלט בטרילוגיית ה"מילניום" שלו), אולי משום שלא אהבתי את סיפור הירושה שלו, משפחתו שזכתה בתמלוגים ובזכויות ולא בת זוגו, בגלל עניינים טכניים / חוקיים כשלהם, כשחוסר הצדק מעורר אי-נוחות. אבל אריאנה אמרה שהספר מצוין, ואף "מתעלה על קודמיו"; אז קראתי.
ו- I beg to differ, לגמרי! לא רק שלא מתעלה על הטרילוגיה המקורית, אלא שאלמלא כח האינרציה, כנראה שכלל לא הייתי מסיימת אותו.
לרסון רקח סיפור מסגרת מצוין עם גיבור בצלמו ודמותו, ועל כן יכול היה לרדת לפרטי הפרטים של אישיותו של בלומקוויסט, וכנגדו ברא גיבורה שהיא אשה צעירה ומוזרה (מאד מוזרה), שהמפגש ביניהם מדליק ניצוצות הן סביב עניינים משותפים ועוד יותר סביב אג'נדות משותפות. סיום הספר השלישי בטרילוגיה יכול היה להיות סיום הסיפור כולו. היה בו "קלוז'ור" כמו שצריך, עניינים נפתרו ונסגרו, תעלומות נפתרו, מניעים הוסברו.. אפשר היה להניח להם ולהמשיך הלאה.
אבל היי – יש לנו כאן אווז המטיל ביצי זהב (אז מה אם הוא מת?) למה שלא נמשיך?
אבל הוא אכן מת, האווז, אז נביא לו ממלא מקום. אנו, הקוראות והקוראים, ממילא לא נרגיש.
זוג צעיר, תחילת החיים יחד. עוד אין להם ילדים. היא, שרמיין, יפה כמו מלאך, או כמו בובת ברבי, צנועה כזאת, שמרנית במידה מסוימת, טובת לב. עיקר עניינה בביחד הזה שכדאי וצריך לשמור עליו, בחיים הזעיר בורגניים האלה, שנראים כמו הבטחה אחת גדולה. הוא, סטן, גבר כל-אמריקאי, כזה שיודע מתי צריך לכסח את הדשא, ואיך לתחזק את כלי העבודה. לשרמיין היתה עבודה כמתאמת ארועים ב- Ruby Slippers רשת בתי אבות. קריירה מובטחת. לו היתה פעם עבודה בבקרת איכות ב- Dimple Robotics , עולם של צרכנות ותאגידים. אבל אז הכל נגמר.
“There used to be a lot of jobs licking ass in the corporate world, but those asses are now out of reach. Banking’s left the region, manufacturing too; the digital genius outfits have migrated to fatter pastures in other, more prosperous locations and nations. Service industries used to be held out as a promise of salvation, but those jobs too are scarce, at least around here.”
המשבר הכלכלי גרר את שרמיין וסטן, אט אט, קודם אל מחוץ למעגל העבודה, אחר כך נאלצו לוותר על הבית ולעבור לחיות במכונית. עבודה מזדמנת לה בבר, שפעם היה מקום מפלט להייטקיסטים שהפרוטה ואף יותר מכך, בכיסם. לו אין עבודה, הוא עסוק בלשמור על המכונית מפני נוודים ופורעי חוק, ולשמור על שרמיין מפני גברים אחרים.
"'כתבתי רק ספר מדע בדיוני אחד בחיי, 'פרנהייט 451', שהתבסס על המציאות. פנטזיה מתבססת על מה שאינו מציאותי. ..'" (עמ' 427)
מאז קראתי את הספר המופלא פרנהייט 451 ואף ראיתי את הסרט המופלא והמדהים (אם כי יש בו צדדים מגוחכים מעט, במרחק של כחמישים שנים מאז הופק), השם ריי ברדבורי מעורר בי ריגושי עונג (ספרותיים, תרגיעו!) הן משום דמיונו המהפנט, הן משום יכולת ראיית העתיד הפנטסטית שלו. לכן, משראיתי, בשבוע הספר האחרון את הספר הזה בדוכן הספרים, נתערפלו מעט עיני, ולא שמתי לב כמעט שהספר אינו משל ברדבורי עצמו, אלא אסופת סיפורים קצרים בהשראתו / השפעתו.
ואף-על-פי-כן, גם מששמתי לב לכך, ושמצאתי עצמי עם הספר הזה הולכת הביתה בשמחה, הרי שהסופרים שתרמו מכתביהם לו, הם (אלה המוכרים לי, לפחות) מן המשובחים שבכותבי המדע הבדיוני, העולם העתידני, הפנטזיה.
ספר סיפורים קצרים מטיבו נקרא אחרת מרומן או נובלה; צריך לקרוא כל סיפור בנפרד כדי שלא יתערבבו זה בזה. תמיד יהיו סיפורים טובים יותר או פחות בעיני הקורא/ת, כאלה שיישארו לאורך זמן, כאלה שיתפוגגו כערפל עם זריחת החמה. הספר הזה גם נקרא בהפסקות; כאשר הייתי צריכה הפסקה מרומן אחד, לפני מעבר לרומן אחר, לפני נסיעה לחו"ל, כשאין רצון להתחיל ספר חדש (ואז "לסחוב" אותו הלוך ואולי חזור מן החו"ל, כשהבטחתי לעצמי שלחו"ל נוסע רק הקינדל), וסתם כשלא ידעתי להחליט מה יהיה הספר הבא (אחרי הכל, תמיד ישנם כארבעים ספרים הממתינים לתורם להיקרא).
נערה צעירה, ילדה בעצם, על סף המעבר אל גיל הנעורים, מרדנית משהו, גדלה בבית קורטיזנות, זונות שתפקידן מורחב בהרבה מעבר לתשמישי מיטה. עליהן לספק חברה לשיחה ולאירוח, עליהן לדעת לשיר ולספר סיפורים, לפרוט על כלי מיתר.
בבתי קורטיזנות מן המעלה הראשונה, כמו זה בו גדלה ויולט, גיבורת הספר, הנשים נבחרות בקפידה, נשארות כל זמן שמחירן נשמר, ולאחר מכן עליהן לחפש להן מקום אחר. חלקן תצאנה לגמלאות בגיל המופלג של 28, תפתחנה בתים משל עצמן בו יועסקו נערות צעירות אחרות, חלקן תמצאנה פרנסה אחרת. חלקן יעברו מבית קורטיזנות מכובד, לאחד שהוא פחות מכובד, לבתי זונות סתם או אף לרחוב. חלקן תמצאנה את מותן המוקדם מדי, הרבה יותר מדי, אחרי חיים שאין בהם דבר שהיה לו ערך בעיניהן, כמעט.
ויולט גדלה בבית קורטיזנות, שנחאי של תחילת המאה ה-20. נערה זרה שאמה מנהלת בית קורטיזנות בו נפגשים זרים עם מקומיים, מנהלים שיחות עסקיות, רוקמים עסקים, וקונים את זמנן ובשרן של נשים צעירות. יום אחד מגלה ויולט כי אינה זרה לגמרי, אלא בת תערובת, אביה סיני, עניין שהוא פגיעה ועלבון לה.
נדמה לה שאין היא אהובה באמת. נדמה לה שאמה תמיד מקדישה זמן לאחרים.
את דוידי רוזנפלד פגשתי בספרו הראשון – פרידה מבבל – לפני כחמש שנים, אז הכרתי את הבלש הפרטי, ארז בראון, שחי ופועל בצפון תל-אביב.
גם בספר הזה – החלומות שהורגים אותנו – חוזר אותו ארז בראון, הפעם עם הצצה נרחבת יותר לחייו הפרטיים: אשתו בנפרד, שקמה ועזבה אחרי שבע שנות נישואין וילד, הוריו המזדקנים, אם חולת אלצהיימר ואב שגופו הולך ובוגד בו, ואף – הפתעה, הפתעה – חברו הטוב, רווק המתקשה להיפרד מרווקותו, ושמו: דוידי רוזנפלד (הומאז' להיצ'קוק? שהופיע בכל סרטיו לרגע אחד).
והתעלומות – עורך דין מצליח המחפש את אשתו שיום אחד נעלמה, ומסתבר שהוא לא היחיד שמחפש אותה. בלש פרטי אחר שנרצח, חוקרי משטרה שאינם ממהרים לחפש נעדרים ו"ננעלים" על חשודים ברצח, ובכך מזניחים, אולי, כיווני חקירה אפשריים; בחור, לא כל כך צעיר, המתגורר בבית הוריו, ויום אחד נעלם. ועוד העלמויות קטנות וגדולות.
וגם – חלומות אימה השוטפים אותו, ומסייטים את היום-יום שלו.
הספר נקרא בלילה טרוּף-שינה אחד (יעפת, חזרה מן הצד השני של האוקיינוס), ובהחלט מהפך דפים.
הספר הזה יצא בהוצאה עצמית, וחסרה בו, לטעמי, עריכה מקצועית מסודרת, כזו שתדרוש פיתוח והרחבה במקומות שאלה חסרים, לצד קיצוץ במקומות אחרים.
החלומות שהורגים אותנו – דוידי רוזנפלד. הוצאה עצמית. 274 עמודים
קוני ויליס המציאה מכונת שמאפשרת לעבור בזמן, לזמנים אחרים בהיסטוריה, כדי לחקור מה באמת היה שם, או לפחות כתבה על המכונה הזאת. המכונה ממוקמת באוקספורד. פעם חשבו שיהיו לה יישומים מדעיים, מן המדעים המדוייקים, אבל משהבינו שזה לא יקרו, הועברה המכונה להיסטוריונים, והם אכן מצאו בה עיסוק ועניין. אלא שתקציבים וכו' ומדעי החברה והרוח שאין להם חשיבות רבה (כאילו שזה מפתיע מישהו), דחקו את העיסוק במכונת הזמן הזו, ורק מעטים עוד יכולים לעסוק בה.
עד שבאה הליידי שרפנל, גברת אקסצנטרית במקצת ורבת ממון, שקראה בזכרונות של סבתא רבתא רבתא רבתא (אולי יש עוד) שלה, על אירוע מכונן בעברה, אי אז בשנת 1888, 15 ביוני, אם נרצה לדייק, ומשהו שקשור ב"גזע הציפורים של ההגמון" מין כן עליו הונח אגרטל עם פרחים בקתדרלה בקובנטרי, קתדרלה שנהרסה מזמן, והיא, הליידי שרפנל נחושה בדעתה לשחזר את הקתדרלה על כל פרטיה ודקדוקיה, ואף קבעה מועד לחנוכת הקתדרלה, והיא היא הממנת העיקרית, נכון לזמן הספר הזה, של מכונת הזמן וכל עבודת ההיסטוריונים.
נד הנרי, אחד מאותם היסטוריונים, שחיפש את אותו גזע הציפורים של ההגמון בהריסות הקתדרלה, בזמן הפצצות הלופטוואפה ב- 1940, נשלח הלוך וחזור בזמן, עד שהוא מתחיל לסבול מעייפות הקשורה למסעות בזמן (מעין ג'ט-לג שכזה, הגורם ללוקים בו לעייפות מוגברת ולגילוי לב חסר מחסומים). כדי לנוח מאותה עייפות נשלח הנרי לשנת 1888, לשיט רגוע על התמזה, ועל הדרך לתקן איזה פגם ברצף המרחב-זמן, פגם שזוהה במעבדה.
"אחי ואחותי חיו חיים יוצאי דופן, אבל אני לא הייתי שם, ואיני יכולה לספר על החלק ההוא. דבקתי כאן בחלק שאני יכולה לספר, החלק שלי, ובכל זאת כל מה שסיפרתי הוא עליהם, שרטוט גיר סביב החלל שבו הם היו אמורים להיות. שלושה ילדים, סיפור אחד.
