כשלקחתי את הספר הזה ליד חשבתי לעצמי – למה לי, בעצם? הרי יש כל כך הרבה סדנאות כתיבה, בכל עיר, בכל מקום, עם מיטב הסופרות והסופרים (אם ארצה לכתוב פרוזה) והמשוררות והמשוררים (אם אחליט לעסוק בשירה), אז למה לי עוד ספר? ועוד ממי שאינו "מומחה", דהיינו, לא כתב בעצמו שלושה או ארבעה ספרים לפחות!
חוץ מזה שאני ממש לא מתכוונת להתחיל לכתוב ספרים, או סיפורים קצרים, או נובלות בזמן הקרוב, או הרחוק; הרבה יותר נעים לקרוא דברים שכבר נכתבו ונערכו ומוגשים לי…
ובכל זאת, הצצתי. ומצאתי עולם שלם מובנה ומוסדר העוסק ב"איך" – איך להכין מתווה לסיפור, איך לבנות עלילה.. כל ה"איכים" ההופכים אסופת מלים ומשפטים למשהו שאנשים אחרים ירצו לקרוא.
כלומר – את הכשרון צריך להביא מן הבית, זה ברור. אבל – אם כתיבה טובה מורכבת מכך וכך אחוזים כשרון וכך וכך עבודה קשה ותרגול – הספר הזה הופך את החלק הטכני, התירגולי, למשהו מובן, בהיר, זמין.
יותר משזהו דוח נטישה זוהי אזהרה – עזבו, לא כדאי לבזבז את זמנכם היקר על הספר הזה. אם ב – ארוחת הערבנהניתי במידה מסוימת, מן הכתיבה, מן הסיפור, לא כל כך מן הפתרון, שאף עורר פולמוס בפורום, עד כי החלטתי לוותר על ספרים אחרים משל הרמן קוך; אחר כך באו שתי המלצות חמות על ספרו השני שיצא בארץ – בית קיץ עם בריכה ומשום כך רשמתי לפני כי אולי בכל זאת כדאי לקרוא את הספר הזה גם כן, למרות שאני לא כל כך בוטחת במחבר.
ואז התגלגל לידי אודסה סטאר וקראתי, וקראתי, וקראתי.
בעמוד 50 בערך אמרתי לעצמי שכדאי בכל זאת לתת לו צ'אנס. עד עמוד 100 לערך.
בעמוד 98, שזה בדיוק סוף פרק, עוד התלבטתי.
אז קראתי עוד קצת.
ודי. משעמם בעיקר.
אפשר לוותר
אודסה סטאר – הרמן קוך. תרגום: ענבל זילברשטיין. הוצאת כתר. 295 עמודים (אבל לא הגעתי עד הסוף)
ספר של מרגרט אטווד, כל ספר של מרגרט יש לומר, הוא חגיגה לכל אוהביה, ולעולם הספרות בכלל, וגם Stone Mattress אינו יוצא מכלל זה; תשעה סיפורים, חלקם קצרים, חלקם פחות, כולם "מהחיים" אין בהם דיסטופיה או אוטופיה או עולמות אחרים, רובם סיפורים משלהי החיים, עם התבוננות לאחור והרבה חכמת חיים ארוכים, וכמובן, כמו אצל אטווד – התבוננות ביקורתית על העולם האנושי הלבן, השבע.
כך, למשל, בסיפור החותם את הספר – Torching the Dusties , סיפור שהזכיר לי בדרך זו או אחרת את ספרו של ניר ברעם צל עולם. הסיפור – סיפורה של ווילמה, אשה בשלהי חייה שראייתה הולכת ומדרדרת, ובעצם היא מסוגלת לראות בעיקר אור וצל ומשהו בזוויות העיניים, וגם שורות שורות של אנשים קטנים ונשים קטנות בבגדים מרהיבים, צועדים בבגדים אחידים ומחוללים לנגד עיניה מסביב למסגרת החלון, לכלי הסוכר ובכל מקום בו נחות עיניה, המתגוררת ב"אחוזת אמבורזיה" בית אבות מהודר שיש בו, כמו בכל בית אבות, מדור נפרד לתשושי נפש וגוף, מחלקה סגורה שכזו אליה מעבירים כל מי שלדעת הסגל אינו מתפקד, ושאר הדיירים, שיכולים להרשות לעצמם מגורים בבית שכזה. יש לה חבר לווילמה – טוביאס – המתגורר בצד השני של בית האבות, המסייע לה בהכנת ארוחות הבוקר היומיות, ובמצעד לחדר האוכל וחזרה לארוחות הצהריים והערב, ובתמורה עליה להקשיב לכל סיפורי הנפלאות (והנסים) שלו.
יש משהו מאד טוב בימים של חופשה, שאין בהם שום תכניות, או דברים שצריך לעשות, ואפשר סתם לנוח ולנוח עוד קצת ולקרוא ספר, ולצאת לארוחת צהריים במסעדה סמוכה לבית, עם ספר בתיק (שכן, למלצרים יש זמן משלהם, והוא לא תמיד זהה לאלה של הסועדים והסועדות – אבל היי, אני בחופש), ולחזור הביתה, ולקרוא עוד קצת.
עד שהספר נגמר.
וספרי מתח משובחים, שהם הופכי דפים, ממש מן הסוג של הציידים, הרי שגם אם יש בהם לא מעט מעט עמודים (מעל 400), ממש טוב שיש זמן כדי לקרוא בהם ברציפות, ולהניח קצת את החיים בצד. וטוב יש יום חופש, בדיוק בשביל הדברים האלה.
את קארל מארק, ממדור Q, המדור לתיקים ישנים ואבודים, ואת עוזרו הסורי (בעצם, דֶני חדש) הכרנו כבר בספר הקודם של אדלר-אולסן: אשה בכלוב. הספר ההוא, ממש כמו זה שלפנינו, הופך דפים במרץ ומרתק עד הרגע האחרון. קארל מארק זה שב מחופשה רק כדי למצוא על שולחנו תיק שכלל לא צריך להיות שם, תיק רצח שהאשם בו נמצא וכבר יושב בכלא. אבל התיק שם, ומארק מציץ. ונפגע. הסיפור לא ממש "מסתדר"; קצות החוטים לא ממש מתחברים. משהו חסר.
ספר, עוד ספר יש לומר, ובו סיפורים קצרים משל אליס מונרו, שעכשיו כבר יש לה "חותמת כשרות" עולמית בדמות פרס נובל לספרות. אבל אנחנו, אוהביה, כבר מזמן הכתרנו אותה, ולא היינו זקוקים לאיזו ועדה בשבדיה שתחליט בשבילנו.
כשנבחרה מונרו, בשנה שעברה לכלת הפרס, הפטרתי אנחת אכזבה קלה; לא, לא מבחירתה הראויה בהחלט ולגמרי ולחלוטין, אלא מן הידיעה הברורה, שעתה הלך הפרס והתרחק מעט מן הסופרת המועדפת עלי על פני כולן וכולם – מרגרט אטווד (כי הרי לא ייתכן, כפי שכתבה אשה אחת, שאת ספריה אני מחבבת עד מאד, ששתי נשים קנדיות, לבנות שיער, תזכינה בזו אחר זו בפרס היוקרתי). ואטווד הלא מנעד נושאיה ודרכי כתיבתה (סיפורים, שירים, נובלות, ספרים, מאמרים, מסות) גדול ונרחב בהרבה מזה של מונרו. אבל מונרו זכתה, לשמחתי (כי מי היה מאמין שסופרת קנדית, הכותבת בעיקר סיפורים קצרים, תזכה) ולאכזבתי (כי, בכל זאת – אטווד), למרות שמרחב הכתיבה שלה נוגע כמעט תמיד לסביבתה הקרובה, לעיירות הנידחות מעט, לאנשים ובעיקר לנשים הנמצאים במקומות הללו, שכוחי האל לעתים, ואף קרוב יותר, אליה ואל משפחתה וזכרונותיה.
כזהו הסיפור הראשון בספר – "הקאובוי של האחים ווקר"; עוד נדבך, או לבנה, או חלק אחר בבניין הסיפור האוטוביוגרפי של מונרו, כפי שהכרנו מספריה האחרים. זכרון קטן, מינורי כמעט, של נסיעה שלה ושל אחיה עם אביה, שלאחר שנכשל המיזם שלו של החווה לגידול שועלי כסף, ונאלצו לעבור לבית זול יותר, הפך לסוכן נוסע של "האחים ווקר" – מין חברת אספקה כזו, המספקת את כל צרכיהם של אנשים החיים במקומות מבודדים, שאינם מזדמנים תדיר לעיר הגדולה, לחנויות הכל-בו הגדולות, והחנויות בעיירות הקטנות לא הכילו את כל מה שצריך בבית.
הרבה עצב ובדידות יש בספר הזה, הכה מינימליסטי, כה מהודק, כה מדויק.
מושבה על הגבול של לפני המלחמה ב- 1967, קהילה שכולם בה מכירים את כולם, וכולם יודעים על כולם הכל, או כמעט הכל. או כך נדמה לפחות.קהילה שכזו שכולם מכירים בה את כולם, ולכולם יש מה להגיד על כולם, וכולם אמורים, לפחות לכאורה, להיות, בדרך זו או אחרת ערבים זה לזה, ומאוחדים ומאוגדים. לפחות לכאורה.
רק לכאורה.
הגר נשואה לטוביה. אין להם ילדים. טוביה עובד במוסך. היא לא עובדת. נמצאת כל היום בבית, משגיחה לעתים על בנם הבכור של השכנים, שרה ושימחה, על יפתח, בעיקר כששרה נאלצת לנסוע שוב ושוב לרופאים עם בנה הצעיר, הפגוע.
הגר יוצאת לעתים מזומנות לטייל בכפר הערבי הנטוש הסמוך, המשמש לעתים כמגרש אימונים לקבוצות חיילים.
"מבֵּין שתי הכניסות לבית הקפה, היא נכנסה תמיד בצרה יותר, זו שקראו לה דלת החושך. היא היתה מתיישבת ליד אותו שולחן, בירכתי החדר הקטן. בהתחלה לא דיברה עם אף אחד, אחר כך התחילה להכיר את הקבועים של לֶה קוֹנדֶה, שרובם היו בגילנו, נאמר בין תשע-עשרה לעשרים וחמש. לפעמים היתה מצטרפת לשולחנות שלהם, אבל לרוב נשארה נאמנה למקום שלה, הרחק מאחור." (עמ' 13)
"היא" היא לוּקי, אשה צעירה המופיעה יום אחד בבית הקפה לֶה קונְדֶה ומסתפחת לחבורת הצעירים היושבת שם. אנשים שנראה שיותר מכל מאחדת אותם הבדידות, והם נודדים בין בתי הקפה בשכונה, לעתים בגפם, לעתים בחבורה, או בזוגות, או בשלשות, ומחפשים משהו חמקמק שאין לקרוא לו בשם; משהו.
בינתיים הם מתדיינים על ספרים וספרות, יש להם מעין "סלון" בביתו של איש אחד שבו הם מתכנסים מדי פעם, אלה המוזמנים על ידו, כדי לשמוע אותו קורא דבר מה, לשוחח על ספרים שקראו (כאלה שהוא משאיל להם תדיר), על נושאים אלה או אחרים המטרידים את נפשם.
כשלקחתי את הספר הזה ליד חשבתי לעצמי – למה לי, בעצם? הרי יש כל כך הרבה סדנאות כתיבה, בכל עיר, בכל מקום, עם מיטב הסופרות והסופרים (אם ארצה לכתוב פרוזה) והמשוררות והמשוררים (אם אחליט לעסוק בשירה), אז למה לי עוד ספר? ועוד ממי שאינו "מומחה", דהיינו, לא כתב בעצמו שלושה או ארבעה ספרים לפחות!
