דוח נטישה
איני זוכרת מי המליצה / המליצו על הספר הזה; כל כך המליצו שלא התאפקתי ולקחתי אותו לקריאה.
ומה רבה היתה אכזבתי מן הספר הזה.
לא שהוא כתוב רע.
אלא שהוא ספר, עוד ספר, על משפחה מתפרקת והשברים המתאחים מחדש עם חלקים חדשים. אבל סיפור ממש אין כאן, ובסופו של יום, קצת אחרי אמצעו של הספר, החלטתי שבאמת לא מעניין אותי מה קורה להם, לאנשים האלה.
יום אחד מודיע יורם לרותי שהוא עוזב את הבית, אותה ואת בתם ג'ולי בת העשרה. אין לו הסברים, הוא פשוט קם ועוזב.
לפעמים צריך לקחת פסק זמן מהחיים ולשקוע בנוסטלגיה ברוכה, ככה, בשביל הנשמה. משהו שלא צריך לחשוב איתו או בשבילו, משהו שילטף ויחמול, לא יבקש דבר, רק יהיה. זו יכולה להיות צלחת מרק עוף חם בחורף, כשחולים, או שניצל עם פירה, אם מדובר על אוכל. זה יכול להיות ביצוע מרטיט של הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, כזה כמו שפרלמן יודע לנגן, כזה שצובט בלב ויורד חדרי בטן. וזה יכול להיות ספר שקראתי כל כך הרבה פעמים, עד שאיני זוכרת כמה, אבל זוכרת משפטים שלמים בעל-פה ממנו.
פוליאנה הוא ספר שכזה. קראתיו בילדותי / נעורי, בגירסה שעל כריכתה מצולמת היילי מילס, מן הסרט בשם הזה.
ירושלים. סוף שנות החמישים של המאה העשרים. עיר עניה, קטנה, שיש לחפש את יופיה מבעד להזנחה: ".. כל העיר הזאת המתכווצת תמיד אל תוך עצמה כממתינה למהלומה בכל רגע, ירושלים עם קמרונות האבן הקודרים שלה ועם הקבצנים העיוורים והישישות האדוקות הצמוקות היושבות שעות על שעות בלי ניע ומצטפדות בשמש על שרפרפים קטנים בפתחי מרתפים אפלים. המתפללים עטופי הטליתות העוברים כמעט בריצה כמו צללים כפופים, חולפי הלוך ושוב מסמטה לסמטה בדרכם לאפלולית בתי הכנסת. … ערימות האשפה והפסולת הגודשות את המגרשים העזובים שבין בנייני האבן. חומות האבן הגבוהות הסוגרות על מנזרים וכנסיות. קו המתרסים וגדרי התיל ושדות המוקשים המקיף משלושה צדדים את ירושלים הישראלית ומפריד בינה לבין ירושלים הירדנית. מטחי יריות בלילות. הייאוש החנוק הזה שרובץ ומעיק תמיד." (עמ' 304)
זהו הסיפור האחד המופיע בספר הנפלא הזה. ירושלים שכבר כמה דורות אינם זוכרים אותה כלל. שהרי היום היא בנויה לה לתפארת וחוברה לה יחדיו ושאר מלות הלל. ומי זוכר את ירושלים של פעם? זו עם שטח ההפקר, והחומה? עיר עצובה.
וישנו הסיפור של שמואל אַש, שבא לירושלים מחיפה, כדי ללמוד באוניברסיטה, ופשיטת הרגל של הוריו גורמת לו לעזוב את לימודיו. חברתו מחליטה לחזור לחיקו של אהובה הקודם ולהתחתן עמו, והוא מוצא עצמו בודד במיוחד. אפילו החוג הסוציאליסטי, זה שהיו בו מעט מאד אנשים, התפרק, והבחורות בחרו בפלג האחר, כך שאין לו שום סיבה להגיע גם למה שנשאר מן החוג.
Episode 1 – I’m Starved for You
Episode 2 – Choke Collar
Episode 3 – Erase Me
Episode 4 – The Heart Goes Last
“Consilience = cons + resilience. do time now, buy time for our future.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)
הרעיון בבסיסו הוא לשמור על חברה רגועה, שומרת חוק, שכל פרט בה מחויב לכלל.
הכל החל בתקופה קשה שבה אחוזי האבטלה עלו, ובעיקר בגילאים הנמוכים יחסית של שנות העשרים עד השלושים; המשבר הכלכלי הוליד פשיעה, הפשיעה הולידה צורך בעוד ועוד בתי כלא, והבעיות לא נפתרו אלא רק הלכו והחריפו. כך נוצרה החברה החדשה (האטוודית החדשה, יש לומר) שבה כולם לוקחים חלק, ומשום כך כולם מחוייבים לשמירה על החוק ובעיקר על הסדר.
““Positron,” which technically means the antimatter counterpart of the electron, but few would know that. As a word it just sounded very, well, positive.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)
"סניפי הדואר הכפריים באוסטריה אינם שונים הרבה זה מזה: ראית אחד, ראית את כולם. … כולם מותירים אותו רושם נרגן של זעפנות ממלכתית… חלוקת החלל זהה בכולם… היעדרם של מקומות ישיבה ושל כל אביזר נוח אחר מבהיר באופן גלוי לעין כי המדינה אינה מייחסת חשיבות רבה לשהייתם הממושכת של אזרחיה בתחום הפתוח לציבור… כשם שהנוחות אינה חשובה לקופת המדינה החסכונית, גם היופי אינו חשוב לה.." (עמ' 5)
"…דבר אינו כלה במרחב הממלכתי הזה, דבר אינו מיתוסף, זוהי ממשלתם של חיים נעדרי שינוי, שאינם קמלים ואינם מלבלבים, או ליתר דיוק ממשלתו של מוות נעדר שינוי, מתמשך. רק קצב ההתבלות וההתחדשות שונה מחפץ לחפץ, לא גורלם. עיפרון ראוי לשימוש במשך שבוע, אחר כך הוא נגמר ומוחלף באחר, זהה לו. עלון הדואר ראוי לשימוש במשך חודש, נורה – שלושה חודשים, לוח שנה – שנה. לכיסא הקש קצובות שלוש שנים בטרם יוחלף, לאדם שיכלה את ימי חייו בישיבה עליו – שלושים או שלושים וחמש שנות תעסוקה, אחר כך יושיבו אדם חדש על הכיסא. עולם כמנהגו נוהג." (עמ' 8)
כּריסטינֶה הופלֶהנֶר, פקידת דואר בכפר קטן ונידח באוסטריה, כזה שכולם מכירים בו את כולם, רווקה בת עשרים ושמונה, מטופלת באם חולנית. אוסטריה של אחרי המלחמה הגדולה. המלחמה שלקחה את אחיה ואת השמחה מהוריה, עד שהפכו לבית אבלים תמידי; המלחמה שלקחה את מעט הרכוש שעוד היה והותירה אותם חסרי כל כמעט, ללא יכולת פרנסה, עת נאלצו להיפרד מכל דבר ערך כדי להתקיים. כריסטינה שנשארה עם האם לאחר שאחותה עזבה את הבית, ונמצאה לה משרה כזו שאין בו עבר ואין בה עתיד, רק הווה מתמשך ומשמים וחיים מיום ליום, משבוע לשבוע, ואין רואים איזשהו שינוי אפשרי, משהו, מישהו.
דו"ח נטישה
סאגה מופלאה למדי, עולם שלם ברא לו ג'ורג' מרטין ובו שושלות מלכים ונסיכים ורוזנים, ונסיכות ואצילות, בריתות, שבועות, הגנות, הפרת בריתות. עולם ימי-ביניימי מושלם, ובתוספת פנטזיה – מתים מהלכים, דרקונים, כוחות אופל, מכשפים ומכשפות.
כדי להכיר את כל הגיבורים וכל השושלות, מי שייך למי, מי נולד למי וכו', ישנו מפתח שלם בסופו של הספר עב הכרס הזה (766 עמודים, וזה רק החלק הראשון), לעזרת אלה כמוני שאינם מצליחים לזכור גיבורים רבים כל כך..
טכניקת כתיבה – כל פרק מתחלף הגיבור/ה – המרתקת את הקורא/ת לדפים ואינה מניחה, עד שנעצמות העפעפיים.
אז – למה לנטוש?
כי הספר כולו הועבר לסדרת טלוויזיה מרהיבה באמת, ומי שרא(ת)ה את הסדרה כולה תתקשה למצוא חידושים, תוספות, הארות בספר הזה; נראה כאילו יוצרי הסדרה הטלוויזיונית עשו מלאכה נאמנה ביותר למקור, ולא נשאר כמעט דבר המופיע בספר שאינו מופיע בסדרה.
לא מזיק ברובו. אני חושבת שהציטוט הזה, מספר אחר לגמרי, יכול להגדיר את מה שאני חושבת על הספר הזה.
כי – בנעורי כבר קראתי את "סיפור אהבה" של אריך סגל, ואף ראיתי את הסרט, ובשניהם הזלתי דמעות על גורלה המר של האשה הצעירה החולה בסרטן; ובבגרותי, אך לפני מספר שנים קראתי את "שומרת אחותי" של ג׳ודי פיקו, ואף שם ישנה המחלה הנוראית הזו – סרטן, ובספר זה יש מפגשי תמיכה של נערים ונערות חולי סרטן, ביקורים בבתי חולים, שפע פרטים רפואיים, הומור שחור, וכתיבה כמו בני נוער.
כזה גם אשמת הכוכבים; יש בו מחלת סרטן של בני עשרה, כתיבה של בני עשרה (כאילו), סיפור אהבה טרגי (כמובן, הם חולי סרטן), וכנראה קריצה להוליווד (עובדה, עשו מזה סרט).
אבל יש בו עוד משהו, שלא לגמרי מפצה על מגרעותיו, אבל הוא בהחלט רעיון חביב ונחמד. את גיבורת הספר – הייזל גרייס – נערה בת שבע עשרה שיש לה סרטן שהתפשט כבר לכל מיני מקומות, והיא צמודה לבלון חמצן, ונשארת בחיים כנראה בגלל איזה טיפול נסיוני, מלווה איזה ספר שנקרא "מכאוב מלכותי", בו גיבורת הספר היא נערה חולת סרטן, והוא מהווה מעין תנ"ך עבור הייזל גרייס; ספר המלווה אותה לכל מקום וממנו היא שואבת "משפטי מפתח" שעוזרים לה להתמודד עם כל מיני קשיים המלווים מן הסתם נערות ונערים בנות ובני שבע עשרה שברור להם שהעתיד שלהם קצר למדי, והחוויות שיחוו לעולם לא תהיינה כאלה של אדם מבוגר, והם צריכים להספיק לחיות חיים מלאים, פחות או יותר, בתקופה שעוד נותרה להם, שבדרך כלל כוללת אשפוזים, טיפולים וכו׳.