בערך עד מחצית הספר עוד התלבטתי האם להמשיך לקראו, או להפסיק, לוותר, כי לא באמת מוכרחים לסיים כל ספר שהתחלנו, מה גם ש"מדף הספרים הממתינים להקרא" כבר מזמן התרחב למדפים אחרים בספריה. ומה עוד שאת פתרון התעלומה ניחשתי בערך בשליש הראשון.
אבל אז הגעתי לאמצע, בערך, והפתרון שחשבתי עליו התברר כנכון, אלא שהתעלומה לא נפתרת, אלא שהחל מכאן ואילך (אמצע הספר, כאמור) מתפתחת העלילה לכיוונים לא צפויים.
וכמו בספרה הקודם של פלין שקראתי – חפצים חדים – גם כאן לרקע, לסביבה, לבית הגידול של הגיבורים משקל רב הרבה יותר מאשר נדמה בהתחלה.
אז – מהתחלה.
ניק דאן, פוסטר-בוי אמריקאי במראהו, ממיזורי, עיירה שקוראים לה נורת' קרתג', משפחה מן המעמד הבינוני הנמוך, שהיגר לניו יורק והיה לכתב באחד המגזינים האופנתיים הללו, ומתישהו במהלך המשבר הכלכלי המתמשך איבד את עבודתו וחזר עם אשתו, איימי, אל עיירת הולדתו, משום שאמו חלתה בסרטן והיה צורך לסעוד אותה.
".. ואף על פי שידעתי שכל החלונות בבית סגורים ונעולים עברתי מחדר לחדר וסגרתי גם את הווילונות וכיביתי את האורות בסלון ובמסדרון ולחצתי על כף המנעול בדלת הכניסה והוספתי עוד סיבוב במפתח וגם את שרשרת הביטחון וחזרתי למיטה, רק אז אמרתי לעצמי שבאמת הכול יהיה בסדר, שאתמול ודאי נפגשו ברחבי העיר, בבתי הקפה ובברים וברחובות, עוד אלף זוגות של צעירים כמונו, גברים ונשים שדרכיהם הצטלבו זו בזו וגם הם בילו כמונו את סוף השבוע הזה יחד, התנחמו זה בזה והפיגו במשהו את בדידותם בעיר הענקית הזאת. זה הכול. .. באותה מהירות שזה התחיל אתמול, מחר זה יכול להיגמר.." (עמ' 95 – 96)
איש ואשה צעירים נפגשים, במקרה, בעיר זרה לשניהם, רחוקה מארצה, רחוקה מארצו. איש ואשה צעירים נפגשים, ומלים מוחלפות, ומבטים, ומשהו ניצת. משהו קטן. הם מדברים, והולכים וחוזרים, מתרוצצים על פני העיר אחרי צרור מפתחות שאבד.. וכמו הרבה צעירים וצעירות אחרים שנפגשו באותו ערב ובערבים אחרים, וימים אחרים, מתאהבים.
"כשתמה המלחמה החליט תיאו בנפשו כי את הדרך חזרה הביתה יעשה לבדו, בקו ישר ובלא פיתולים. המרחק לביתו היה רב, כמה מאות קילומטרים, ובכל זאת נדמה היה לו שהוא רואה את התוואי בבהירות.
הוא ידע כי החלטה זו תרחיק אותו מחבריו והוא ייאלץ לשהות ימים רבים בשדות ריקים ובהרים שוממים, אך הוא היה נחוש בדעתו, רק בקו ישר ובלי סטיה. וכך בלא להיפרד מאיש, יצא." (עמ' 5)
אחרי המלחמה יוצא תיאו בדרכו הביתה, אל מה שנשאר שם, אם נשאר שם, אין הוא יודע, ואי אפשר לדעת, אבל דחוף לו לצאת תיכף ומיד. כה דחוף היה לו, שלא נשאר עם חבריו למחנה, שעוד חיכו קצת וחגגו את צאתם לחופשי באכילה וסביאה. והוא – דחוף היה לו, ובקושי נפרד מהם, ולא שעה להפצרותיהם להישאר.
ויצא לדרך.
סבתא שלי לא דיברה הרבה על אושוויץ, על מה שהיה שם, אבל פעם סיפרה איך כשיצאו מן המחנה, היא ואחותה, פשוט התחילו לצעוד (וכי מה יכולות היו לעשות), ובדרך נקרתה להן חבילת בגדים, שממש התאימו להן, והיה להן במה להחליף את בגדי המחנות.
"… אני הולכת לספר את הסיפור הזה. פגומה, חלקית, ללא כל ודאות אשר לטוהר המניע. קול של תחתיות מדבר ומדבר תמיד, אז מה… אני מספרת את הסיפור הזה כי הוא חייב להיות מסופר. מספיק ודי." (עמ' 72)
אשה נאנסת בארץ זרה על ידי גבר כמעט זר, שמהל איזה סם במשקה ששתתה, מספיק כדי לשלול ממנה כל רצון שהוא, להתנגד או להסכים, לא מספיק כדי לשלול ממנה מודעוּת לאשר נעשה בה, לחילול הזה של גופה, לרצון להשפיל, לתקיפה.
אשה נאנסת בארץ זרה, ואחר כך מאבדת חלק משפיות דעתה במידה מסויימת, ואחר כך חוזרת לארצה, ומוצאת אהבה, ויולדת ילד, נוכחת כי הצל המלווה אותה מאז אותו מעשה שנעשה בה, בגופה, אינו מאפשר לה להיות אם, כפי שצריך להיות, כפי שגודלנו וחונכנו להאמין.
כי זה מהלך החיים – לידה וגן ובית ספר, יסודי ותיכון, צבא, לימודים, חתונה, ילדים ומשכנתא (בסדר הזה או בסדר הפוך), עבודה, פנסיה, נכדים, פה ושם טיול לחו"ל, מוות.
אבל יש מי שחיים קצת אחרת, ומהלך החיים שלהם קצת אחר – יוצאים לארצות אחרות ומנסים חיים אחרים, במקומות אחרים, פוגשים אנשים שונים, זרים, עם חינוך אחר ומהלך חיים אחר, חיים איתם קצת וממשיכים הלאה.
ממה להתחיל? לכל ספר יש ה"בעד" וה"נגד". אז למה לקרוא את הספר הזה, או למה לא?
נתחיל מה"בעד"
עירית לינור יודעת לכתוב, וספריה "הופכים דפים" במהירות ולרגע לא משעממים. לימים שכאלה, ימי אש ועשן, אזעקות ומקלטים (שלא תמיד ישנם) הוא בכלל ספר אידיאלי, כי לא חשוב באמת אם הפסקת באמצע משפט, תמיד אפשר לחזור ולקרוא, כאילו כלום, ואם נשכח תפקידה של איזו דמות משנה בספר, לא נורא, הוא כנראה לא באמת חשוב (התפקיד).
וכך כמה וכמה ימים של אש ותמרות עשן (שטרם נגמרו, להוותי) טיילתי לי במחוזות אחרים מוכרים / זרים במידה זו או אחרת, בעולמם הבורגני של גברת ורבורג (שאין לה שם פרטי עד סוף הספר, ומטעמי נוחות קראתי לה: "יעל"), אשה בשנות הארבעים לחייה, נשואה מזה כעשרים שנה להלל – יזם הייטק מצליח אחרי שני אקזיטים (נדמה לי) שנמצא עכשיו בחיפוש עצמו, אם לשני בנים, אחות לעמוס, הוא והיא עורכי דין העובדים באותו משרד. פעם היתה מאוהבת בבן השכנים הכה מוצלח ויפה, ואף היה ביניהם סוג של רומן (או סטוץ מתמשך), והיה או לא היה רומן בין אמה לבין אביו של בן השכנים.
ישנם ספרים כאלה, שכשקוראים אותם משתלט מין נמנום נעים שכזה על הנשמה, ועוד יותר נעים משום שמסביב רועש וגועש וטילים ואזעקות, הפסקת אש שכן או לא מגיעה, צוק איתן שמתנוסס או נופל או לא ברור, ויש הספר הזה, שלוקח את הקורא/ת לארץ אחרת, למקום שקט, ונעים וטוב.
ויותר מזה לא צריך.
פרדינאן שאשתו מתה עליו לא כל כך מזמן, בן שבעים לערך; בנו, כלתו ושני נכדיו שהתגוררו בביתו (הגדול) עד לא מזמן עזבו אל העירה הקרובה, קרוב למסעדה שהם מנהלים, והותירו אותו לבדו.
מרסלין, שכנתו, שגילה קרוב לגילו, מתגוררת בבית מט לנפול, ובליל גשם אחד הוא מזמין אותה לשהות בביתו עד שוך הסערה משום שהגג בביתה מתמוטט, ואחר כך מזמין אותה להתגורר בבית, יחד עם החמור והחתול שלה.
אליהם מצטרף עד מהרה גי, ששוכל את אשתו במהלך הקריאה; הוא ואשתו היו הוריה האומנים של מיריי, כלתו של פרדינאן. גי, שלילותיו הפכו לבנים לאחר מות אשתו, ושבלעדיה הוא לגמרי אבוד, מחזיר לעצמו מעט (ממש מעט, אבל גם זה משהו) מטעם החיים בביתו של פרדינאן.
"… הרי המשפחה שלי יכולה להעסיק בשקט את כל אגף הרווחה, שנים שאני מצניעה
בשקט את הבעיות שיש לכולם שם, את הרמזים לאלימות, את צווי ההרחקה, בעיות של אנשים נבערים, של פסולת אנושית, חווי עמיזדה
בעלת תואר שני בקרימינולוגיה, מנחת קבוצות ומטפלת במכורים שמסתירה משפחה מבעבעת בבעיות סוציאליות, מסתירה וסוחבת בשקט,
ולמה להכחיש, בחוסר אחריות משוועת מגורמי הרווחה כדי של ילחששו, כדי שלא אהיה דחויה יותר, מוזרה יותר, כמה פעמים רחלי
התייעצה איתי למי לפנות, וגם לורן התייעצה, וגם סאני שדאג לאבא שלי, ואת כולם פטרתי באופן חד-משמעי – תשאירו את זה לי,
והם השאירו, והכול התפורר." (עמ' 196)
מיכה עמיזדה התאבד ביריית אקדח במטבח הדירה שלו; שלושת ילדיו היו עדים להתאבדות. שלושתם נקראו בבהילות על ידי השכנה – לואיז,
שהיתה חברתה הטובה של אשתו המנוחה, לבנה, שמתה יום אחד ברחוב, לואיז, אמו של בעלה של אחת מבנותיו של מיכה, לואיז שדאגתה גברה
לנוכח הדלת הסגורה כבר כמה ימים.
מיכה עמיזדה, שפעם היה נגר מחונן, אלמן, התאבד אל מול עיניהם של שלושת ילדיו במטבח ביתו, מטבח שמעולם לא היו בו מאכלים
טעימים, שמעולם לא היה נקי באמת.
מיכה עמיזדה התאבד לעיני ילדיו, ודבריו האחרונים, המרושעים כוונו אל בתו הבכורה, חווי, שפעם היתה איב, עד ששינתה את שמה
לחווי; מבטו האחרון הופנה אל בתו השניה – לורן, לורנה היפה.
בערך עד מחצית הספר עוד התלבטתי האם להמשיך לקראו, או להפסיק, לוותר, כי לא באמת מוכרחים לסיים כל ספר שהתחלנו, מה גם ש"מדף הספרים הממתינים להקרא" כבר מזמן התרחב למדפים אחרים בספריה. ומה עוד שאת פתרון התעלומה ניחשתי בערך בשליש הראשון.
