חוף מציצים, כולם מכירים. באזור הזה יש כמה בתים מפוארים, מן העת האחרונה, וכמה בתים בני שלוש קומות, קצת ישנים, אבל רואים מהם את הים, וזה מספיק. ויש כמה בתים פרטיים, קטנים בני קומה או שתיים, עם חצרות קטנות מאד, כאלה שטרם נמכרו ליזמים זריזים יותר או פחות, וטרם הפכו למקומות של בטון וזכוכית.

כזהו גן נעמי. נעמי שבאה פעם מקיבוץ ומצאה את גן רעיה, וכשרעיה מתה הורישה לה את הגן. הגן בקומה הראשונה, בקומה העליונה דירת המגורים.

נעמי שפעם היתה נשואה בקיבוץ אחד בצפון ויום אחד היתה מוכרחה לעזוב, ואיתה נועם בנה הקטן. יפתח, האיש שפעם היתה נשואה לו גר בקיבוץ הזה שבצפון, שפעם קרה בו משהו שבגללו נעמי היתה מוכרחה לעזוב.

על גן נעמי מאיים עכשיו צו פינוי, משום שהמגרש נמכר לאיזה יזם זריז שרוצה להקים בו בית של בטון וזכוכית;  בית מול חוף מציצים, שרק עשירים יוכלו, כמובן, לגור בו. והגן? מה יהא עליו? אין זה עניינו של היזם, לנדסמן; שנעמי תמצא מקום אחר. וזה שהבית הובטח לה עד יום מותה, על ידי מר הירש המנוח מאמריקה, זה שהיה מגיע פעם בשנה לבקר את גן הילדים, זה שהבניין היה בבעלותו, כמו שאר נכסים אחרים, העובדה הזו כלל אינה מעלה או מורידה בעיניו של לנדסמן.

"לנדסמן צעד לכיוון החדר הפנימי שלו, הסתובב על עקבותיו וחזר אלינו. לא הצלחתי לזהות שום אומללות באיש הזה, רק זין קשה ומבריק שיודע בדיוק מה שהוא רוצה." (עמ' 54)

להמשך קריאת גן נעמי – ישי שריד

כשהייתי בצבא, לפני כך וכך שנים (רמז: חלק מהשירות שלי היה ברפידים – בבסיס חיל האוויר), התפקידים לחיילות כללו בעיקר עבודות פקידות כאלה או אחרות (סא"ל היה זכאי לשתי פקידות, רס"ן רק לאחת), לפעמים מ"כיות או מ"מיות בבסיסי הדרכה לחיילות אחרות, שוטרות צבאיות (תפקיד שגרר הכי הרבה דמעות במסדרי דמעות) פקידות מבצעים (שזה כמו פקידה, רק בשדה, ב"קרבי"), והתפקיד היוקרתי של מקפלת מצנחים, כי במסגרת השירות הצבאי אפשר היה לעבור קורס צניחה. כדי להיות מקפלת מצנחים צריך היה ראייה שש-שש (ואני מרכיבה משקפיים) והרבה פרוטקציה, כך שהגעתי, כמו רוב החיילות שהתגייסו אתי לתפקיד הכה שוחק של פקידה, וזה אחרי שהצלחתי לשחרר עצמי מקורס צפ"טיות (אל תשאלו. בבקשה, אל תשאלו). עשיתי קפה, והרבה, רצתי למברקיה, ביערתי ניירות (ממש ביערתי, עם גפרורים בתוך משרפות מיוחדות), קבעתי פגישות, השגתי טלפונים, ובעיקר השתעממתי עד מוות. עד כדי כך שביקשתי מן המפקד שלי שאו שימצא לי תעסוקה נוספת או שיפטר אותי (ברפידים!).

אז הוא מצא לי תעסוקה נוספת, וכך נהייתי לקשל"טית הראשונה בחיל האוויר שלא היתה אשת קבע (דהיינו, לא היה צריך לשלם לי משכורת באמת). במסגרת תפקידי הייתי אחראית על כל ציוד הקשר הנייד ברחבי הבסיס והיחידות הנסמכות לו.

להמשך קריאת עַם הנצח לא מפחד – שני בוינג'ו

"את הזיכרונות של סבא שלי ניתן לסכם במשפט העולם כפי שהוא היה צריך להיות,  ועל אלה שכתב אבא שלי אפשר בעצם לומר שהם משהו כמו הדברים כפי שהיו באמת, ואם השניים הם מעין טקסטים משלימים זה לזה המתייחסים לאותו הנושא, החוויה האנושית הבלתי אפשרית בכל הזמנים ובכל המקומות, סבא שלי משותק בגללה, ואילו אבא שלי מצליח להתקדם הלאה למרות הדבר,  ואם לא ניתן לדבר על השניים מבלי להיות חייב לחרוץ גם כן עמדה בנושא, עובדה היא שאני כותב את הטקסט הזה מראשיתו כניסיון להסביר ולהצדיק את העמדה הזאת." (עמ' 210)

מהו המאורע המכונן בחייו של המספר? האם זוהי הנפילה הנרמזת בשם הספר – נפילתו של נער מן הכתה ז'ואאו – אחד הלא יהודים היחידים בבית הספר בפורטו אלגרה, על גבו, ביום ההולדת ה- 13 שלו, עת כמיטב המסורת בבית הספר חוגגים את ימי ההולדת ה- 13 של הנערים באירועים גדולים, והנערים, כמיטב המסורת משליכים את חתן בר המצווה (במקרה שהוא יהודי) או סתם חתן יום ההולדת (במקרה שאינו יהודי, כמו ז'ואאו) 13 פעמים באוויר, ו- 13 פעמים תופסים אותו, ובמקרה של ז'ואאו נסוגו מעט התופסים, ולא תפסו, וז'ואאו נפל על גבו ברעש מבהיל ומפחיד, והם נפוצו לכל עבר.

להמשך קריאת יומן הנפילה – מישל לאוב

יהושע רדלר הוא סופר, סופר מצוין רק שטרם שמעתם עליו, משום שספרו הראשון הנמצא בכתובים עדיין לא ראה אור. הטיוטה הראשונית נשלחה אמנם לאיזה מו"ל ידוע, והוא אף הביע התלהבות, אלא שהטיוטה עדיין טיוטה, ובינתיים לא יצא הספר לאור, ויהושע רדלר צריך להתפרנס מכל מיני דברים שסופרים מתפרנסים מהם, כמו כתיבת רצנזציות לעיתונים בדבר ספרים אחרים, או הגהה של ספרים אחרים ושלל פרנסות אחרות שיש להם לסופרים, שכן בעולמנו זה, מן הספרות בלבד אי אפשר להתפרנס:

"… ומילא המצב בשוק קשה. תפתחו כל עיתון ותראו. שלא לדבר על כך שהיום הוצאות הספרים דורשות תשלום עבור קריאת כתב היד. וכבר כל מיני בעלי יוזמה זריזים וממולחים מצאו דרך להתפרנס משיברון הלב של הכותבים. ולא ניכנס לזה כאן, אבל זה כלל ידוע: איפה שיש צער, יש כסף. ואצל המושכים בשבט סופר, צער יש בלי סוף. קנקני הצער כאן מלאים." (עמ' 88)

הספר שכותב יהושע רדלר הוא סיפורו של סופר יידישאי באמריקה שעד שיוכר כסופר (ממש כיהושע רדלר עצמו) מתפרנס מכתיבת כל מיני ספרות "קלה", כזו שאין כל גאווה בכתיבתה, אבל פרנסה יש ויש. ובספר הזה, שיום אחד יצא לאור, יש כל מיני סופרים מפורסמים ובני משפחתם הפחות מפורסמים, ובכלל עולם שהיה פעם ונעלם.

להמשך קריאת ארבע ארצות – מתן חרמוני

 ".. לפני שיצאה, הביטה שנית בקברם המשותף של הרפאים הללו, שנאחזו בתכריכי הזיכרון כאילו כוסו באבק מזהב, ובושה בקנאתה. היא תידחק פעם לנשף השכחה העליון הזה? היא תוברג?" (עמ' 285)

התשובה היא "כן"; באופן חלקי כמובן. כי היא כבר נדחקה לנשף, אבל לא נשכחה. עדיין לא. כנראה שעוד להרבה הרבה זמן. עדיין כאן. וכותבת. נפלא היא כותבת. לפעמים זוהי שירה בפרוזה. שירה משום שהיא עשירה כל כך בדימויים, ושפתה בוראת מחדש את השפה של כולנו. כמו:

"..בחצר הבטון של התיכון, איפה שהקיץ וכל צבאו לא חסו אפילו על היום הראשון של הלימודים…" (עמ' 188)

או

".. בסוף היום היא נשארת שם קפואה, ונשארת עוד, ומשהה את העוד בתוספת של זהירות חרדה, ואז גוחנת החוצה, ומתמתחת איבר-איבר כמשחררת אותם מבית עבוט של כאבים." (עמ' 258)

להמשך קריאת בת המקום – לאה איני

סלט. זו התחושה שבה סיימתי את הספר הזה.

סלט שיש בו הרבה מאד מרכיבים. וסלט שיש בו הרבה מאד מרכיבים יכול להיות טעים מאד. או שלא. תלוי איך הם משתלבים זה בזה, והמרקם, והרוטב וכו'.

סלט שיש בו – יהודים שישבו בדמשק, והיגרו לישראל; משולש אהבים שיש בו זוג יהודים (מדמשק) וערביה מיפו (שאחר כך התחלפו במקומותיהם); משולש אהבים בין שלושה גברים – זוג יהודים וסורי שהסתנן מדמשק; אשכנזים וספרדים; יהלום כחול ששוּבַּר מיהלום כחול גדול יותר שנגנב אי-אז במאה ה- 17 לערך מפסל אל בהודו, והביא מזל רע על כל מחזיקיו, והעתק של אותו יהלום כחול. סיפורי אהבות בין יהודיות לערבים וערביות ליהודים. זמרת מפורסמת, יהודיה, שהסולטאן התורכי התאהב בה ובזמרתה והעניק לה אותו יהלום כחול (מביא מזל רע). ימי המחאה החברתית, המאהל ברוטשילד, ועוד יותר ביפו. זכות השיבה – מהי?. ארס-פואטיקה. יהודים וערבים בימי המנדט הבריטי. קצת שב"כ (אבל ממש קצת). אהבות, קנאות, בתוך המשפחה ומחוצה לה. חזירים קפיטליסטיים, מלונות בוטיק בתל-אביב של ימינו. ועוד, ועוד.

להמשך קריאת הצורף – משה סקאל

"אף חרק אינו תולה את קנו על קורים רופפים כמו אלה שנושאים את כובד משקלה של הגאווה האנושית, ותחושת הערך העצמי גם אם בקרב חסרי הערך,… " (עמ' 135)

ולחשוב שכמעט כמעט וויתרתי על הספר הנפלא הזה; לדמיין שהייתי מדלגת עליו, כי כבר קראתי את "עידן התמימות" (ואף ראיתי את הסרט) משל אותה סופרת, וזהו ספר מוקדם יותר (אלא שיצא לאור כאן בארץ רק לאחר "עידן התמימות" ואולי הוא בוסרי משהו? אולי הוא לא כל כך טוב כמו "עידן התמימות"?).

מזל שבתי שקראה אותו לפני אמרה לי שאני מוכרחה; כשהיא אומרת היא בדרך כלל יודעת על מה היא מדברת (בכל זאת, כמעט תואר שני בספרות, וטעם משובח, שהרי אני הייתי בין מנחילות הטעם הזה).. אמרה ולקחתי.

קודם כל, במקביל לקריאת הספר הזה קראתי גם את "מדוע האהבה כואבת?" של אווה אילוז, המתכתב לא מעט עם "עידן התמימות", ושניהם – "עידן התמימות" ו"בית השמחה" מתארים, מנקודות מבט שונות אותה תקופה, אותה חברה, ומכילים לא מעט ביקורת על החברה הזו.

להמשך קריאת בית השמחה – אדית וורטון