מי שקראה, וגם מי שלא, את הספרים הקודמים בסדרת ״השוליים״, טוב תעשה אם תקרא את הספר הזה, שאמנם שייך לסדרה, אלא שבסדרה זו כל ספר עומד בפני עצמו כך שלכל היותר תפסידי את הידע הכללי ואת קורותיהן של אלה שכאן הן דמויות שוליות, ובספרים הקודמים היו גיבורות הספרים.
עולם השוליים נמצא בין שני עולמות מקבילים: העולם השבור, זה שאנחנו מכירות טוב למדי משום שאנו חיות בו, והעולם המוזר, עולם הקסם המקביל בו מתקיימים מאבקים בין כוחות הטוב והרע, בין כוחות ״המראה״, השואפים לשמירת הסדר ונמצאים באיזון עדין של הסכמי אי-לוחמה עם כוחות ״היד״, המאפשרים לעצמם חריגות מן המותר והמוסכם ומגייסים לעזרתם או בוראים יצורי אופל אימתניים.
בית סלאו הוא הבית אליו הולכים כל אותם עובדי (ועובדות) השירות ה(סמי) חשאי, שנבאש ריחם, שכשלו מתישהו בתפקידם, או הוכשלו על ידי קולגה ערמומי יותר, כאלה שהתמכרו לאחת ההתמכרויות הידועות יותר או פחות הגורמות לו, לאדם לאבד שליטה לרגע, ובדרך כלל לזמן ארוך יותר, על מעשיו או מראהו, או התנהגותו, או כספו, או כל אלה או חלק מהם יחד. אותם נכשלים שלא נמצאו ראויים להשלח אל מותם באיזו אמתלה מחוכמת, או, למצער, לבית הכלא, ואינם רוצים, מסיבה זו או אחרת (בושה, פנסיה, מורשת) לפרוש מן השירות, והשירות אינו יכול להסתכן בשערוריה היכולה להתלוות לפיטוריו של אדם כזה, נשלחים למעין גלות בבית סלאו.
בראש הבית עומד אדם שמנהגיו ומראהו ואפילו ריחו, דוחים למדי. אף-על-פי-כן, יש בעברו שירות מפואר, והוא ניחן בחשיבה יצירתית ומקורית, בידע נרחב, ובאפשרויות פעולה שאינן מקובלות, ואינן נרשמות בדרך כלל.
אלוהים (או זאוס) עדי, שחיכיתי לספר הזה לא מעט זמן, כמו שאני מחכה לכל ספר של לאה איני, שכל אחד ואחד מהם קראתי בשקיקה, מהחל עד כלה. והוא אכן הגיע. אלא שאז השתנו הימים והשתנו הזמנים; יכולת הקריאה שהיתה לי הצטמצמה פלאים, ושוב לא יכולתי לטקסטים מורכבים, לקפיצות בזמנים, לעלילות מורכבות. שלא לדבר על זמן הקריאה שהצטמצם גם הוא; שוב לא מצאתי עצמי "גונבת" שעה או יותר במשך היום, רק כדי לקרוא, או פותחת ספר בזמן נסיעה. הכל הצטמצם לעדכונים וגלילה ברשתות החברתיות. חיפוש אחר עוד שביב מידע, אבל לא יותר מדי (כי הנפש לא באמת מסוגלת להכיל). וכך נדחתה ונדחתה קריאת הספר הזה, וכשלקחתיהו סוף סוף לידי, נמשכה הקריאה זמן רב, רב מאד, ואולי משום כך הפסדתי דקויות ומסרים נסתרים, ואולי אשוב ואקרא בו ביום מן הימים, אולי כדי לראות מה החמצתי.
בכל אופן, קראתי. קראתי כאילו הספר לא מבוסס על דמותו האמיתית של עירד, שנולד וגדל ומת, ולוּ כדי שלא לעסוק במה קרה באמת, ומה הוסיפה איני משלה; די לי, כך החלטתי, בהכרת המקומות המוזכרים בספר, הרחובות והבתים, שנופם מוכר לי.
לימבו: בתיאולוגיה הנוצרית הקתולית – שפת הגיהנום; התחום שבין גן עדן לגיהינום, בו שוכנות הנשמות שמתו לפני הטבלתן לנצרות. הן אינן זכאיות לגן עדן, אך גם אינן נידונות לגיהינום.
וכך אני, על הסף, כל הזמן על הסף. מזכירה לעצמי למנות, כל יום, את החסדים הקטנים – אני בחיים. אני בביתי. כולנו יצאנו בלי פגיעה בגוף. מתישהו ישובו בני משפחתי לביתם. מתישהו ישובו כל החטופים (הם מוכרחים לשוב).
ואז, לתוך רשימת החסדים, מתגנבים המתים, מתגנבות השמועות, מתגנבים הסיפורים. אני עוצרת אותם, ככל שאני יכולה.
אני לא יכולה תמיד.
אני מוחקת אנשים מרשימת חברי בפייסבוק. אני מבקשת מאנשים מסביבי שלא ידברו על ידי על הרוע, שלא יפיצו שמועות.
קצת אחרי השבעה באוקטובר, 2023, כשהבנתי ש"ספרים רציניים" יקשה עלי לקרוא, כאלה עם משלב שפה גבוה, עם עלילה לא לגמרי ליניארית, כזו ש"קופצת" בין זמנים, כאלה שדורשים ממני יותר מאשר זכרון קצר מועד, עברתי, באופן כמעט מוחלט, לספרים שאני מכנה Guilty Pleasure. כאלה שאפשר לקרוא, להפוך דפים בשטף, להתענג, ואחר כך לשכוח.
מאחר שקראתי כבר את הטרילוגיה הראשונה בסדרת "דרקונים בשמי סיאטל" (בהמשכים, כמובן, כי לא כל הספרים תורגמו ויצאו לאור יחדיו), ומאחר ששניים מן הטרילוגיה השנייה כבר יצאו לאור, הרי שבכל פעם שנכנסתי לאחת מחנויות הספרים הדיגיטליים, רפרפתי גם על השניים האלה, והזכרתי לעצמי, שוב ושוב, שעלי לחכות לספר השלישי. כדי שפעם אחת אוכל לקרוא ברצף מן ההתחלה ועד הסוף.
השנה הזאת שהחלה בתנופת קריאה מרשימה למדי, הסתיימה בספרים ש"נגררים ונגררים". היו בה לא מעט ספרים מצויינים, ובסופה עברתי אל הקריאה הקלה-קלילה, ברוב המקרים.
סה"כ קראתי השנה 69 ספרים (ועוד הטרילוגיה השנייה בסדרת דרקונים בשמי סיאטל , שאני נמצאת בשלהי הספר השלישי שבה, והביקורת תתפרסם על שלושתם יחד), מתוכם 25 ספרי מקור, שלהם מוקדשת רשימת בחירה נפרדת, בתום השנה למנייננו, 37 ספרים מתורגמים ו- 7 ספרים שנקראו באנגלית, כאלה שממש, אבל ממש חבל שלא תורגמו, וכנראה לא יתורגמו.
כרגיל היו יותר ספרים מאשר המספר הקבוע – עשרה ספרים נבחרים – ולכן צמצום הרשימה היה קשה עד מאד. החלטתי להתייחס לשני ספריו של ג'אספר פורד ביחד, בהיותם השניים האחרונים בסדרת ת'רזדיי נקסט (אל תחמיצו את כל הסדרה הכה החכמה), כמו כן, מתוך ספריה של קוני וויליס החכמה והמופלאה, בחרתי רק את הרומן, והשארתי בצד את שתי הנובלות, הראויות לא פחות להכלל ברשימה הזו, אבל אם אתן לסופרת אחת יותר מספר אחד, השאר ישאלו, ובצדק גמור, מה איתם.
אז הנה הם – עשרת הספרים הכי טובים, מתוצרת חוץ, שקראתי השנה (הסדר, על פי מועד הקריאה, ואין לו שום משמעות מעבר לכך):
הקדימונים לספר הזה הבטיחו ספר מתח. לא כל כך אופייני לאנקוויסט. המתח, אם בכלל, מופיע לאחר כשמונים אחוזים מן הספר (קינדל סופר באחוזים, אם ארצה), כך שמתח אין כאן באמת, מה גם שהחלק הזה, המוקדש לפשע ופושע, מתחיל ומסתיים במהירות, והעניין נפתר לגמרי.
אבל הספר עוסק בעניינים אחרים לגמרי.
אצל אנקוויסט, כמו אצל אנקוויסט, יופיעו המוזיקה והשכול, שלובים בחלקם, מופרדים בחלקם, והם הרקע והסיפור, כשסיפור המתח הנזכר לעיל, הוא רק תבלין קטן ולא לגמרי משמעותי, ואולי שימש רק כדי לאחות את כל חלקי הספר, ולהוסיף עלילה כלשהי לסיפור האמיתי, הנרמז לאורך כל הספר ולעולם אינו מפורש לקוראת. היא, הקוראת, כבר תבין.
