השנה הזאת שהחלה בתנופת קריאה מרשימה למדי, הסתיימה בספרים ש"נגררים ונגררים". היו בה לא מעט ספרים מצויינים, ובסופה עברתי אל הקריאה הקלה-קלילה, ברוב המקרים.

סה"כ קראתי השנה 69 ספרים (ועוד הטרילוגיה השנייה בסדרת דרקונים בשמי סיאטל , שאני נמצאת בשלהי הספר השלישי שבה, והביקורת תתפרסם על שלושתם יחד), מתוכם 25 ספרי מקור, שלהם מוקדשת רשימת בחירה נפרדת, בתום השנה למנייננו, 37 ספרים מתורגמים ו- 7 ספרים שנקראו באנגלית, כאלה שממש, אבל ממש חבל שלא תורגמו, וכנראה לא יתורגמו.

כרגיל היו יותר ספרים מאשר המספר הקבוע – עשרה ספרים נבחרים – ולכן צמצום הרשימה היה קשה עד מאד. החלטתי להתייחס לשני ספריו של ג'אספר פורד ביחד, בהיותם השניים האחרונים בסדרת ת'רזדיי נקסט (אל תחמיצו את כל הסדרה הכה החכמה), כמו כן, מתוך ספריה של קוני וויליס החכמה והמופלאה, בחרתי רק את הרומן, והשארתי בצד את שתי הנובלות, הראויות לא פחות להכלל ברשימה הזו, אבל אם אתן לסופרת אחת יותר מספר אחד, השאר ישאלו, ובצדק גמור, מה איתם.

אז הנה הם – עשרת הספרים הכי טובים, מתוצרת חוץ, שקראתי השנה (הסדר, על פי מועד הקריאה, ואין לו שום משמעות מעבר לכך):

העולם של אתמול – שטפן צוויג

דומה שהרבה זמן חלף מאז קראתי ספר כזה שריתק ודכדך אותי לגמרי, שמשך ודחה אותי בו בזמן, שרציתי להמשיך לקרוא בו, ודחיתי, בכל יום את המשך קריאתו. זמן רב חלף מאז קראתי ספר שכה רחוק היה מימינו אלה, וכה קרוב אליהם, עד שלעתים קראתי משפט ושבתי וקראתי אותו שוב ושוב, מזכירה לעצמי שנכתב לפני  כמעט תשעים שנים, ומאז השתנה העולם כליל, ולא ייתכן (האמנם?) מצב בו אדם ימצא עצמו, כמו צוויג, או כל אדם אחר, במעמד של חסר מעמד, פליט, זר-אויב.

אבל אנשים ונשים מוצאים עצמם יום יום, אפילו בימים אלה ממש, נעקרים מבתיהם, נמצאים במלחמה שמעולם לא היו חלק מתכנוניה, וביום אחד משתנים חייהם לתמיד.

וכך הוא מסתיים:

"…אבל כל צל הלוא הוא ילדו של האור, ורק מי שיודע אור חושך מלחמה ושלום, עלייה וירידה, חי חיים אמיתיים."

בית הקיסוס – טאנה פרנץ'

בית הקיסוס שייך למשפחת הנסי כבר מספר דורות, והוא מקום הכינוס של כל המשפחה. ההורים אמנם כבר אינם בחיים, אך בבית מתגורר הדוד הוגו, רווק שנקרא לחיות לצד הוריו באחרית ימיהם, משום ששלושת אחיו כבר היו נשואים והקימו משפחות. גם כשנשאר הוגו לגור בבית הקיסוס, המשיך הבית להיות המוקד המשפחתי, לכינוסים שבועיים משותפים, לחגים, ואף להשארת הילדים, ליאון, סוזנה וטובי, המספר, כל אחד מהם בן או בת לאחד האחים, עת יצאו הזוגות לחופשות. בית הקיסוס היה מקום הכינוס והמפלט והבית השני של כולם. גם לאחר שבגרו.

טובי הנסי, המספר, היה מעין נער זהב שחייו עברו עליו בנעימים, ובלי צרות מיותרות. מין נער כזה ואחר כך איש צעיר, שנעים להיות בחברתו, שמצליח במה שהוא עוסק, שיש לו חברה שכל אחד היה מתברך בה. לא היתה לו ילדות קשה.

עד אותו הלילה ששני פורצים נכנסו לביתו, וגנבו כל מיני דברים שפורצים גונבים, והיכו אותו עד אובדן הכרה, וכשהתעורר בבית החולים (מתישהו הצליח להתעורר מעלפונו ולהזעיק עזרה) התברר כי יש לו פגיעת ראש לא קלה, וכלל לא ברור איך ואם יחלים ממנה. הוא איבד חלק מזיכרונותיו, יכולות הדיבור והתנועה שלו נפגמו קשות, וצפוי היה לו שיקום ארוך מאד, בלי אופק ברור.

One of Our Thursdays is Missing – Jasper Fford

אין דרך באמת לתאר את העושר שיש בספר הזה, היכולות המופלאות והדמיון המופלא של פורד לתאר את עולם הספר, תוך ביקורת מוסווית יותר או פחות, עולם שכולו מתרחש בזמן שאנו קוראות וקוראים ספרים, ובזמן שלא.

ת'רזדיי נקסט נעדרת. לא ידוע מקום הימצאה. כל כך נעדרת, שמי שמספרת לנו את כל הספר הזה היא ת'רזדיי נקסט הכתובה.

או, שמא, זוהי ת'רזדיי האמיתית המאמינה שהיא כתובה?

ואיך אפשר לדעת?

עולם הספר עובר עתה ארגון מחדש, ובו הסוגות השונות (ותתיהן) יחולקו מחדש לא רק לסוגות (ותתי-סוגות) אלא גם על פי אזורים גיאוגרפיים.

תקצר היריעה, באמת, מלהכיל את כל הסיפורים המופלאים וכל ההמצאות והרעיונות המשונים ונהדרים של פורד.

The Woman Who Died a Lot – Jasper Fforde

כשאת מגיעה לספר שביעי בסדרה, נדמה לך שאת כבר מכירה את הסביבה בה פועלות הדמויות, את הדמויות עצמן,  וכל מה שנשאר לך הוא לקוות שתהיה עלילה מהנה, עם כמה תפניות מרתקות, כמו אלה שהיו עד היום. ובכן – נדמה לך; רק נדמה לך.

ואת שוב משתאה מול יכולת ההמצאה הבלתי נדלית של פורד.

שני הספרים האלה השייכים לאותה סדרה נכללו כאן, כאמור, יחד, וכל אחד ואחד מהם מומלץ לחלוטין.

מחר ועוד מחר ועוד מחר – גבריאל זווין

סמסון מזור איבד את אמו בתאונת דרכים, ועבר לגור עם  סבו וסבתו. באותה תאונה נפגעה רגלו  באופן שהצריך ניתוחים חוזרים ונשנים ואשפוזים לא מעטים. באשפוז שלאחר התאונה, בזמן שהיה לו בין טיפולים כואבים, ניתוחים, ומנוחה הכרחית, בילה כמעט באופן בלעדי במשחקי מחשב בפינה המיועדת לכך בבית החולים. שם פגש את סיידי גרין, אחותה הצעירה, הבריאה, של נערה חולת סרטן, שמצאה עצמה נגררת בעל כרחה לבית החולים עם ההורים המודאגים, שהקדישו לה, מטבע הדברים, תשומת לב פחותה.

נער פוגש נערה, לשניהם תחום עניין משותף, שניהם קצת אאוטסיידרים (הוא אף יותר ממנה), שינהם מוצאים שפה משותפת.

ומכאן ימשיכו יחד, כחברים הכי טובים ואחר כך ייפרדו דרכיהם עקב מריבה נוראית, וייפגשו שוב בזמן לימודיהם לתואר הראשון, כל אחד באוניברסיטה יוקרתית אחרת,  יאחדו כוחות ויקימו חברה לפיתוח משחקי מחשב.

על החיים בתוך סטארט-אפ, שבהם מלבד לאכול ולישון, כל הזמן מוקדש לפיתוח ודיבוג, התאמה, תיקון, קינפוג, ושוב פיתוח.  ההצלחה, הכשלון (היחסי או המוחלט).  ואלה במקביל להתפתחות השוק. משחקי מחשב הופכים למשחקי רשת, (מי חלם?) ואפשר לשחק ימים שלמים, עם הפסקות. אפשר למות ולקום מחדש, אפשר להיות מה שתמיד חלמת, מה שמעולם לא היית.

The Road to Roswell – Connie Willis

פרנסי היא אשה צעירה שנוסעת לחתונתה של חברתה הטובה, שותפתה לחדר בקולג', סרנה. למען האמת, אין זו הפעם הראשונה שסרנה מתעתדת להתחתן, ובכל הפעמים הקודמות פרנסי היתה שם כדי לגרום לה להבין שהמיועד איננו בדיוק האיש אתו תרצה לבלות את שארית חייה. נראה שגם הפעם זה כך, משום שהחתן המיועד הוא מין חוקר חוצנים, והחתונה אמורה להתקיים במוזיאון החוצנים ברוזוול.

כן, כן. רוזוול. המקום ההוא ששם נחתה פעם ספינה מן החלל החיצון ובה חוצנים הנראים כמו אנשים קטנים, ויש עדויות כי כל מיני עצמים בלתי מזוהים נראו באזור מאז, והממשל מסתיר את כל התקרית ההיא, תחת מעטה סודיות. או כך לפחות מאמינים כל מיני אנשים ונשים.

פרנסי לא מאמינה בקיומם של חוצנים. ולא מאמינה שאי פעם נחתה ספינה מן החלל החיצון ברוזוול (או בכל מקום אחר). פרנסי היא אשה מאד הגיונית. אבל היא טסה לחתונתה של חברתה הטובה ביותר, והיא שושבינת הכבוד, סרנה הרי לא תוכל להתחתן בלעדיה, או לבטל את החתונה, אם רק ישוחחו ביניהן, ולכן פרנסי טסה לרוזוול.

בערב הגיעה לעיר, נשלחת פרנסי להביא משהו מהרכב של סרנה, לקישוט האולם בו תערך החתונה, וכשהיא פותחת את דלת הרכב, משהו מושך אותה פנימה וכובל אותה למושב הנהג. עב"מ.

האמת נמצאת אי שם.

שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה – ג'ולייט גריימס

זהו סיפורה של סטלה פורטונה, שנולדה באיבולי שבקלבריה, והגיעה לארץ חדשה עם כל משפחתה, התחילה שם חיים חדשים, ולמרות שבאמריקה הכל צריך היה להיות אחרת, הרי שהמנהגים הישנים והמסורות הישנות הגיעו גם הם יחד איתם, והתנגשות התרבויות והרצונות גרמה, לא פעם, לכמעט מלחמות עולם.

סטלה פורטונה שהיתה נערה ואחר כך אישה בעלת רצונות משלה, פחדים משלה, חרדות שליוו אותה לאורך כל חייה, שנאלצה לכוף ראשה בפני רצונותיו של אביה ושל בעלה, ושל המסורות שהגיעו איתם מן הארץ הישנה.

סטלה פורטונה, שדרך סיפורה הפרטי נגלה עולם שלם של החיים בכפרים הקטנים והנידחים שבאירופה, איטליה במקרה הזה, של הגירה, של חיים חדשים בצל הישנים, כל אלה מסופרים מפי נכדתה שאספה ממכתבים ומסמכים אחרים, ומסיפורים ששמעה וליקטה מבני המשפחה.

נדודים – אולגה טוקרצ'וק

כתוב על הכריכה האחורית כי זהו רומן. אלא שאת מגדירה רומן כמשהו שיש בו סיפור, עם הסתעפויות אולי, אבל סיפור אחד עיקרי. וכאן, כאן יש קצת סיפורים, הרבה מחשבות, התרשמויות, תיאורים, ערבוב של כל אלה. פרגמנטים. נראה שזאת המלה הנכונה להגדיר  את הספר הזה.

וכל אחד מן הפרגמנטים הללו, אחדים קצרים בני מספר שורות, אחרים נמשכים על פני כך וכך עמודים, כוללים בתוכם סיפור, או שאינם כוללים בתוכם סיפור, אבל את יכולה לספר לעצמך את הסיפור מן התיאורים שבהם, ואת מחפשת, לעתים, את האנשים המוזכרים בפרגמנטים האלה, או תמונות המוזכרות בהם

התרשמויות ומחשבות מטיסות, משדות תעופה, מביקורים בכל מיני מקומות

"כשאני יוצאת לטיול, אני נעלמת מתחת לרדאר. איש אינו יודע איפה אני. האם אני בנקודת המוצא או בנקודת היעד? האם קיים בכלל מקום בין לבין? האם אני כמו אותו יום אבוד, כאשר טסים מזרחה, והלילה שמרוויחים כשטסים מערבה? האם אני מצייתת לחוק המהולל של פיזיקת הקוונטים – שלפי חלקיק יכול להתקיים בשני מקומות בעת בעונה אחת? או לחוק אחר שעוד לא הוכח ושעדיין אין אנו יודעים עליו: שאפשר לא להתקיים פעמיים באותו המקום עצמו?"

הלבבות האבודים שלנו – סלסט אינג

זה מתחיל בדרך כלל במשבר כלכלי, שאז הממשלה צריכה לנקוט צעדים כלשהם כדי לסייע לאזרחים לעבור את הזמן הזה, אחרת יפרצו מהומות ותגבר הפשיעה, והממשלה תאבד חלק מן האחיזה שיש לה באזרחים. אפשר להכין תוכניות כלכליות ארוכות טווח, לייצר מקומות תעסוקה, להקפיא מחירים, לסבסד מוצרים ושירותים יסודיים.

ואפשר גם להאשים את האחר, ולחוקק חוקים המגבילים את החופש האישי, עד שהמצב ישתפר, כמובן, אבל בינתיים צריך להתמקד במה שחשוב באמת: שלמותה של האומה ושלומה.

'הסינים יצרו את המשבר' החלו אנשים לטעון בנחישות: בגלל כל המניפולציות שלהם, מכסי המגן שהם הטילו והפיחותים שהם הנהיגו. ' אולי הם אפילו קיבלו עזרה ממישהו, ופירקו אותנו מבפנים. הם רוצים למוטט אותנו. הם רוצים להשתלט על הארץ שלנו.'"

הפרקטיקה היתה פשוטה. קודם כל נחקק החוק – PACT: The Preserving American Culture and Traditions Act.

"PACT: החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים. התחייבות פורמלית לעקירת יסודות אנטי-אמריקאיים החותרים תחת האומה. מימון קבוצות משמר אזרחי לדיכוי הפרות סדר ולהגנה על עסקים וחנויות, מימון תשתית להפצתם של דגלים, סיכות וכרזות הקוראים לערנות ציבורית, וכן השקעות-מחדש באמריקה. מימון יוזמות חדשות לפיקוח על סין – וקבוצות שמירה שיאתרו את מי שנאמנותם מוטלת בספק. תִגמוּל אזרחים ערניים אשר יספקו מידע שיוביל לאיתור מפירי סדר פוטנציאליים. ולבסוף, החשוב מכול:  מניעת הפצתן של תפיסות לא-אמריקאיות באמצעות הרחקה דיסקרטית של ילדים מסביבות גידול לא-אמריקאיות. …"

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה – ריימונד קארבר

יש לו, לריימונד קארבר, דרך משלו לספר סיפורים. סיפורים קצרים, יש לומר, קצרים מאד. ומה עוד יש לומר הוא שאין להם, לחלקם לפחות, פואנטה. הסיפור כאילו לא נגמר, והקוראת נשארת תלויה באמצע החיים או אמצע הסיפור.

בסיפור השלישי היא כבר מבינה שלא תהיה פואנטה. ככה הוא כותב, קארבר. וכך צריך לקרוא. מין תמונת מצב בזמן מסוים, ברגע מסוים, שבו הסופר שופך אור (מסוים גם כן) על מה שארע לפני אותו רגע, מה שהוביל אליו, אבל לא מספר מה היה לאחריו, ולעתים צריכה הקוראת להסיק בעצמה.

ולפעמים המסקנה כל כך נוראית שהיא מעדיפה, הקוראת, לחשוב שאולי לא הבינה.

רביעיית מיתרים – אנה אנקוויסט

אצל אנקוויסט, כמו אצל אנקוויסט, יופיעו המוזיקה והשכול, שלובים בחלקם, מופרדים בחלקם, והם הרקע והסיפור, כשסיפור המתח, הוא רק תבלין קטן ולא לגמרי משמעותי, ואולי שימש רק כדי לאחות את כל חלקי הספר, ולהוסיף עלילה כלשהי לסיפור האמיתי, הנרמז לאורך כל הספר ולעולם אינו מפורש לקוראת. היא, הקוראת, כבר תבין.

הגיבורה הנסתרת העיקרית של הספר, זו שאינה נקראת בשמה, אך זועקת מכל עניין העולה בספר היא הביורוקרטיה וה"יעילות", שבשמה סוגרים מרכזי תרבות  ושולחים קשישים למרכזים לקשישים, מתוך מחשבה שיש בכך סוג של חסכון בעלויות, ואין הם מבינים כלל כי חסכון שכזה הוא גם חסכון באנושיות.

ועכשיו – לכו לקרוא.