בית סלאו הוא הבית אליו הולכים כל אותם עובדי (ועובדות) השירות ה(סמי) חשאי, שנבאש ריחם, שכשלו מתישהו בתפקידם, או הוכשלו על ידי קולגה ערמומי יותר, כאלה שהתמכרו לאחת ההתמכרויות הידועות יותר או פחות הגורמות לו, לאדם לאבד שליטה לרגע, ובדרך כלל לזמן ארוך יותר, על מעשיו או מראהו, או התנהגותו, או כספו, או כל אלה או חלק מהם יחד. אותם נכשלים שלא נמצאו ראויים להשלח אל מותם באיזו אמתלה מחוכמת, או, למצער, לבית הכלא, ואינם רוצים, מסיבה זו או אחרת (בושה, פנסיה, מורשת) לפרוש מן השירות, והשירות אינו יכול להסתכן בשערוריה היכולה להתלוות לפיטוריו של אדם כזה, נשלחים למעין גלות בבית סלאו.

בראש הבית עומד אדם שמנהגיו ומראהו ואפילו ריחו, דוחים למדי. אף-על-פי-כן, יש בעברו שירות מפואר, והוא ניחן בחשיבה יצירתית ומקורית, בידע נרחב, ובאפשרויות פעולה שאינן מקובלות, ואינן נרשמות בדרך כלל.

חלק מן הידע הנרחב של אותו אדם, ג'קסון לאמב שמו, כולל  מידע על כל מיני אינטריגות וקוניוקטורות של האנשים הממונים בתוך השירות, ואף מעליו, אלה שפילסו דרכם לעמדות כח למיניהן, תוך דריכה על אחרים, לא פחות מוכשרים אך עם יושרה מפותחת יותר (אולי), יחד עם מידע על מעידות קטנות או גדולות שהוסתרו בכשרון ובעמל רב, ויכולות להתגלות ולהמיט חרפה מסוג זה או אחר על נושא או נושאת משרה רמה כזו או אחרת.

הציבור הרחב אינו מכיר, כמובן, אותן מעידות קטנות או גדולות. הציבור הרחב משוכנע, בדרך כלל, ועד שמתברר אחרת, כאשר שערוריות למיניהן מתפרסמות בעיתונות, שנבחריו והעומדים בראש כל מיני מוסדות, הינם אנשים נקיי כפיים, ששירות הציבור הוא מטרתם העליונה והיחידה. הציבור הרחב הוא תמים.

"… הציבור היה כמו המדוזות הענקיות האלה של האוקיינוס השקט: מסה עצומה ופועמת של אדישות שנסחפת לאן שיישא אותה הזרם, אורגניזם נטול מניע, שאפתנות או חטא קדמות משלו, אבל שהאמין משום-מה, במה שנחשב אצלו למוח, שהוא בוחר את מנהיגיו וקובע בעצמו את גורלו." (עמ' 196 – 197)

אותו מידע יכול ומשמש לצורכי קידום או שמירה על מעמדו של זה המחזיק במידע, והוא יכול לתמרן, לעתים, בעל שררה או בעלת שררה, זה או אחרת, בהתאם לרצונו. לאמב מבקש, בדרך כלל, לשמר את מעמדו ואת מעמדם של כפיפיו.

מי שקרא/ה כבר את שני הספרים  הקודמים בסדרת בית סלאו, או, לכל הפחות, צפ(ת)ה בסדרות הטלוויזיה שנעשו על פיהן, מכיר/ה כבר את שוכני הבית הזה, אלה שעדיין חיים, הממשיכים לשרת את הממלכה בדרכים משלהם, רחוק מעין רואה, רחוק מן המטה הראשי המהודר. וכך צריך.

אחת מהם נחטפת יום אחד, ותמונתה, כבולה באזיקונים, נשלחת אל אחד מהם, והוא נדרש לחדור למטה הראשי, כדי להביא איזו פיסת אינפורמציה.

מובן שחדירה כזו אינה באמת אפשריות, ומכאן לוקח הרון את הקורא/ת במבוכי השירות ה(כמעט) חשאי, ארכיוניו, מנהליו, השרים הממונים, וכל הפוליטיקות הנילוות. בעלילות בהן משנים הסוכנים, הסוכנות וסוכני המשנה, את נאמנותם, וכולם חותרים, בסופו של דבר, להשיג איזה מידע שיכול להפוך עולמות בשדה הפוליטיקה, אלא אם כן יעלה בידם של אותם הפועלים במסתרים, להסתיר אותו מידע ואף לקבור אותו לעד.

ומאחר שבענייני הביון עסקינן, הרי שאין הקוראת יכולה לדעת האם אכן כך פועלים השירותים ה(כמעט) חשאיים, והאם ייתכנו בהם פעולות שכאלה, האם אנשי המנגנון ונבחרי הציבור אכן פועלים כשלנגד עיניהם טובתם האישית, או שמא יש בהם כאלה הפועלים גם לטובתה ולטובת הציבור כולו.. ואין לה לקוראת אלא לנוד בראשה לבריטים האלה, שאינם מסוגלים לקיים משטר תקין ושירות נקי מקוניוקטורות ומכל מיני מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם היושר והחוק. והיא, הקוראת, חיה לה במדינה מתוקנת בהרבה…

או שלא. (אבל אין זה עניינו של הספר הזה).

לטעמי הספר הזה (קצה) פחות טוב ומשכנעו מקודמיו, עלילתו מפותלת מהם, וצריך ריכוז מסוים כדי לעקוב אחרי שלל הדמויות, ולזכור כל הזמן מיהו מי ולאן שייכת כל אחת (עניין מעייף, לעתים, כשהריכוז לא במיטבו).

ואף-על-פי-כן ולמרות הכל, ראוי הספר הזה לקריאה לגמרי ובהחלט.

וכמה ציטוטים מתוכו, שמצאתי ואספתי לי:

"… רוחות רפאים, במיוחד הנודדות שבהן, אינן עצלניות,…" (עמ' 69)

.

"…הסיבה היחידה להיעדרו של השלט  המורה לנכנסים לזנוח כל תקווה היא, כפי שכל עובד משרד יודע, שלא התקווה הורגת אותך.
הידיעה שהתקווה הורגת אותך, היא זו שהורגת אותך." (עמ' 71)

.

"…עם האינטרנט, פנטזיה פרנואידית של הבוקר יכולה לזכות לקהל חסידים שוטים עד הערב. …" (עמ' 233)