הקדימונים לספר הזה הבטיחו ספר מתח. לא כל כך אופייני לאנקוויסט. המתח, אם בכלל, מופיע לאחר כשמונים אחוזים מן הספר (קינדל סופר באחוזים, אם ארצה), כך שמתח אין כאן באמת, מה גם שהחלק הזה, המוקדש לפשע ופושע, מתחיל ומסתיים במהירות, והעניין נפתר לגמרי.

אבל הספר עוסק בעניינים אחרים לגמרי.

אצל אנקוויסט, כמו אצל אנקוויסט, יופיעו המוזיקה והשכול, שלובים בחלקם, מופרדים בחלקם, והם הרקע והסיפור, כשסיפור המתח הנזכר לעיל, הוא רק תבלין קטן ולא לגמרי משמעותי, ואולי שימש רק כדי לאחות את כל חלקי הספר, ולהוסיף עלילה כלשהי לסיפור האמיתי, הנרמז לאורך כל הספר ולעולם אינו מפורש לקוראת. היא, הקוראת, כבר תבין.

ארבעת חברי הרביעייה הם  הוחו, הכנר הראשון, שיש לו סירת מגורים, ובה נפגשים חברי הרביעייה. יש לו גם ילדה קטנה שלעתים היא אצלו, ולעתים לא. הלן,  נגנית הכינור השני. יוכם, נגן הוויולה ומתקן כלי מיתר, וקרולין, אשתו, בצ'לו, העובדת עם הלן באותה מרפאה כללית.

הוחו, הכנר הראשון, הוא מנהל  המרכז למוזיקה, שפעם היה מקום מפגש לקונצרטים וקהל נלהב, ועתה הוא עומדים להסב את ייעודו למשהו מסחרי יותר, שימשוך יותר קהל, משום שהקהל האוהב מוזיקה קלאסית הולך ומתמעט, והעירייה לא מעוניינת להמשיך ולסבסד ענייני תרבות שאינם נושאים רווחים.

פעם אפשר היה לקיים תרבות של מוזיקה.

…הוא נזכר בגעגועים בתקופה שקדמה לפתיחת הבניין מחדש, כשערב-ערב הופיעו בו הרכבים מעניינים וסולנים בעלי-שם. העיתונות זיכתה את התוכנית שלו בביקורות אוהדות, הקהל עדיין גדש את האולם. ואז הסבסוד התייבש, המחירים עלו והתפוסה באולם ירדה. הרכבים קרסו, תזמורות פורקו. …"

הלן, הכנרת השנייה,  היא אחות במרפאה הכללית, זו המקבלת כל מיני חולים ופצועים, מטפלת  בהם או מפנה אותם להמשך טיפול במקום אחר, במיוחד את הקשישים, שאותם יש, לעתים להעביר למוסדות ייעודיים, במקום לאפשר להם להשאר בקהילה, עם טיפול ביתי.

בנוסף לעבודתה, משפחתה וההשתתפות ברביעיית חובבים, הלן גם מתכתבת עם אסיר השפוט לתקופה ארוכה, במסגרת קבוצת כתיבה.

יוכם וקרולין שכלו את בניהם בתאונה. רק מתוך געגועיהם אפשר להבין זאת. ומתוך השיחות הכמעט מתות ביניהם, והשתיקות. חוסר הרצון או היכולת לרצות עוד משהו, ליהנות מהחיים, קצת, ממה שנותר מהם, להסתגר קצת פחות.

… אנחנו פגומים. את היית רוצה להיות מסוגלת לעשות הכל כמו פעם, אבל את לא יכולה. ככה זה. אנחנו נגועים, מעוותים, כרותים. ככה אנחנו צריכים להציג את עצמנו, ולא מצליח לנו. "

רק המוזיקה מצליחה להוציא אותם מאבלם. המוזיקה והעבודה. דומה שאין בהם מספיק כוחות ורצון לצאת מתוך האבל.

… בשבילה המוזיקה, המוזיקה ה'קלאסית', היא משהו שאי־ אפשר בלעדיו. בלי העשייה הפעילה של מוזיקה היא היתה אבודה, בכך היא בטוחה. …"

גיבור חמישי הוא רייניר, מורה לצ'לו בן 80, שתלמידתו היחידה היא קרולין, שבחרה אמנם לעבור ללימודי רפואה, אך התמידה בנגינה בצ'לו כתחביב. רייניר שאיבריו כבר כואבים, והוא מתפקד באופן חלקי בלבד, אך מפחד כי יועבר יום אחד למוסד המיועד לאוכלוסיה הקשישה, מתבצר, ככל יכולתו בביתו וממעט לפתוח את הדלת לאנשים, שמא יערימו עליו מן המוסדות ויבואו לקחתו.

 …לזקנים יש הרגלים מקובעים, הם משותקים נפשית בגלל צורות הסתכלות שהחלידו, והם נעדרי יכולת לחקור את המציאות. הם פשוט לא מבינים אותה יותר. …"

הגיבורה הנסתרת העיקרית של הספר, זו שאינה נקראת בשמה, אך זועקת מכל עניין העולה בספר היא הביורוקרטיה וה"יעילות", שבשמה סוגרים מרכזי תרבות  ושולחים קשישים למרכזים לקשישים, מתוך מחשבה שיש בכך סוג של חסכון בעלויות, ואין הם מבינים כלל כי חסכון שכזה הוא גם חסכון באנושיות.

…. הממשלה שאנחנו בחרנו אומרת כבר שנים: אין קהל, לכן אין צורך גם בתזמורות ובאנסמבלים, ולא צריך להלחין. הם צודקים, ככה זה. אבל למה זה ככה? על כך הם לא חושבים. הם סוגרים את הקונסרבטוריונים, ולמה לא, כל החריקות האלה על כינורות זעירים, כל המאמץ בשביל לנגן שיר סתמי בגיטרה או בחצוצרה, מה התועלת בהם? אין שום תועלת, כמובן, רק לעתים רחוקות מסתתר איזה כישרון. הם לא מבינים שזה גם לא העניין. המאמץ והחריקות יוצרים קהל חדש, זה העניין. הילדים עם החליליות, או מה שזה לא יהיה, לומדים גם להקשיב. מנגינה וליווי, קוהרנטיות בין משפטים בשיר, מתח בסדרת אקורדים. אחרי שהתאמנו כמה שנים בגיטרה הם יכולים ליהנות מסונטה של ברהמס או מסימפוניה של היידן. ואז הם הקהל החדש"."

… תחושת צדק ואלטרואיזם הם משקולות כבדות על הרגליים בחברה של ימינו…."

לפעמים הדברים תופחים ומסתבכים עד כדי כך שדרוש ראש חכם במיוחד כדי להבין אותם. אבל המוחות המבריקים לא הולכים לפוליטיקה, הם מעדיפים פיזיקה תיאורטית או ביוכימיה. לכן אוחזים בהגה אנשים בעלי יכולות קוגניטיביות מוגבלות מאוד. ובנוסף הם מתקוטטים ביניהם. יש לי הרושם שהפשיעה המאורגנת מושכת אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה בהרבה. …"

ואם רביעיית מיתרים, הרי שהספר משופע באזכורים של רביעיות, והכנות לקונצרטים, והקוראת מוצאת עצמה עושה הפסקות, שוב ושוב, כדי לחפש את הרביעיות המדוברות (גם הביקורת הזו נכתבת לצלילי הרביעיות של מוצרט).

וכרגיל אצל אנקוויסט, הספר מענג ומהנה לכל אורכו, והקוראת מוצאת עצמה מתנצלת בחשאי בפני הסופרת על כי דעתה פזורה בימים אלה יותר מן הרגיל, ולכן אין היא קוראת בקצב הרגיל ונאלצת לפשפש שוב ושוב בזכרונה, כדי לקבע את הדמויות במקומן. הקוראת גם מבטיחה לעצמה כי תשוב לקרוא את הספר הזה, לכשיעברו הימים הנוראים, ודעתה תתפנה מעט לספרים שאינם קלים כנוצה.

ועוד משהו שמצאתי בספר הזה, ואיכשהו הזכיר לי דברים שקורים כאן ועכשיו; בעקבות איזה אירוע חשוב מוקדשים כל שידורי הטלוויזיה לאותו אירוע, ועוסקים בו ללא הרף. וכוחות הבטחון יוצאים, כמובן, בהרכב מורחב  (מדי?) לפעילותם.

…לא קרה כלום, חוץ מזה שהם עוברים באזור מלחמה, שצוות לניהול משברים באיזה מרתף אי־ שם הוליך שולל את כל המדינה, שתיכף הוא ייחקר כשהוא מן־ הסתם לבוש באימונית במידה לא מתאימה, שימצאו לו בחדר־ הכביסה של תחנת המשטרה. …"

… באמת שעמום־ המחץ מה שמוגש במשדר המיוחד, אפשר להירדם ולנחור. מגיש החדשות מנסה לשמור על מראית־ עין של התלהבות, אבל המשימה חסרת־ תוחלת. ממש שום דבר לא קורה, כבר שעות. יש תמונות של מה שנקרא מוקד־ ניהול־ המשבר, …"

מומלץ. בהחלט.

מוצרט – רביעיית מיתרים ברה מינור – ק' 421

מוצרט – רביעיית הדיסוננסים – ק' 465